פרשות התורה- ספר ויקרא

הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל". נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם.

הכל מעלים על נס את תגובתו, אך עם זאת מקנן קושי גדול בלב: האם התגובה האידיאלית לאסון כה קשה היא שתיקה מוחלטת? האם התנהגותו של אהרן מלמדת שלצדיקים אסור לבכות על אסונם?

בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייזכינו לשוב לארצנו אחרי 2000 שנות גלות. אבותינו ואבות אבותינו חלמו והתפללו לשוב לציון, אך רק בדורותינו זכינו לכך. דומה שלעיתים "בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א). שומה עלינו ללמוד מדברי רבותינו על חזקיה, כמה חשובה ההכרה בנס וההודיה על כך. אבותינו שחלמו ולא זכו, היו מוכנים לשלם הון תועפות כדי לחיות במדינת ישראל, עם כל בעיותיה וסיבוכיה.

הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס רק כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. הוא משמיע לנו קריאת כיוון עקרונית הדורשת לכונן יחס של כבוד של כל דור כלפי הדור המבוגר ממנו, יחס שאינו מודד את מידת התועלת של כל אדם, אלא מוקיר את צלם האדם שבכל אחד, את אישיותו וערכו הסגולי הבלתי מדיד.

פרשה קצרה זו, רק פרק אחד, מתמצתת במרוכז את תפיסותיה הכלכליות-חברתיות של התורה. ברצוני להצביע על התפיסה החברתית של התורה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשה, התפיסה של חירות, שוויון ובעיקר אחווה.