בסוף הסדר נוהגים למלא כוס של אליהו, וזאת, לדעת פרשנים רבים, בגלל הספק האם יש ארבע לשונות גאולה או חמש. אחרי "והוצאתי, והצלתי וגאלתי ולקחתי" נאמרה בפרשת "וארא" גם ההבטחה "והבאתי אתכם אל הארץ". יש ספק האם ההבאה אל הארץ היא חלק הסיום של גאולת מצרים, וראויה לכוס בליל הסדר או שהיא עניין בפני עצמו, ואין צורך לציין אותה בליל הסדר בשתיית כוס מיוחדת. לפיכך נוהגים למלא כוס לכבוד "והבאתי אתכם אל הארץ", אך לא שותים אותה.
הקשר בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ נתפס לא פעם כמובן מאליו, והוא עשוי ליצור רושם שבחירת הקב"ה לגאול את בני ישראל ולהוציאם ממצרים, מקנה תעודת ביטוח לעם ישראל בישיבתו על אדמתו. פרשת אחרי מות מלמדת שאין הדבר כך.
אחרי שפרשות "תזריע" ו"מצורע" עסקו בפירוט בענייני טומאה וטהרה הקשורים לגוף, באות פרשות "אחרי מות" ו"קדושים" ומלמדות על ענייני טומאה וטהרה הנוגעים לרוח. הפרשות הקודמות דיברו על טומאה וטהרה של אדם שנגע בשרץ או בנבלה, ועל מי שיצאה טומאה מגופו, כגון מצורע זב ונידה.
לעומת זאת, מושגי הטומאה והטהרה שבפרשתנו עוסקים בהיבטים רוחניים וערכיים של חיי האדם שבאים לידי ביטוי בהתנהגותו. התורה מצווה: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא יח, כד). לא מדובר כאן על טומאת הגוף, אלא על עשיית מעשים שמטמאים את נפש האדם. הנושא המרכזי של הפרשה הוא איסורי עריות ושמירה על קדושת המשפחה ושלמותה.
בעוד שטומאת הגוף נוגעת לכל גוף בפני עצמו, והיא גוררת בעקבותיה דינים אישיים הנוגעים ליחיד מישראל, הרי שהטומאה הרוחנית נוגעת לכלל עם ישראל, ועבירות עליה גוררות עונשים לכל האומה. התורה מתנה את זכות הישיבה של עם ישראל בארץ בהקפדה על חיי משפחה תקינים ואומרת לעם ישראל: "דעו שרק אם תשמרו חוקים אלה 'לא תקיא אתכם הארץ'" (כ, כב).
הזיקה בין שמירה על דיני עריות לבין הישיבה בארץ נראית תמוהה. ניתן להבין על נקלה את הקשר בין אי שמירה על השמיטה לבין גלות מהארץ, כפי שמלמדת פרשת בחוקותי, אולם מדוע דפוסי ההתנהגות המינית קובעים אם יש לעם ישראל זכות ישיבה בארצו?
ההסבר שלימדו אותנו חז"ל הוא שארץ ישראל היא בבחינת פלטרין (ארמון) של מלך, וכשנמצאים בארמון המלך יש להקפיד הרבה יותר על התנהגות נאותה (ספרא, קדושים יא יד). ליקויים בהתנהגות בארמון המלך גוררים ענישה חמורה ומיידית.
על תובנה זו עמד בהרחבה הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא פרק יח פסוק כה): הוא מציין שאמנם "העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ", אולם "ארץ ישראל… היא נחלת ה' מיוחדת לשמו… והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות…" בכך מסביר הרמב"ן כמה נושאים בתנ"ך. מותה של רחל עם הכניסה לארץ ישראל נובע לדבריו מההקפדה שיעקב נשא שתי אחיות, והדבר נסלח לו בהיותו בחו"ל, אך לא יכול להתקיים בארץ ישראל. כך מסביר הרמב"ן גם את מצוות יעקב אבינו לבני ביתו וליתר אנשיו לקראת בואם לארץ (בראשית לה ב) "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו". בדרך זו הוא מסביר את העובדה שהכותים השומרונים שיושבו על ידי אשור בשומרון נענשו כאשר המשיכו לעבוד את אלהיהם, למרות שבארץ מוצאם ה' העלים עין מחטאם. בארץ אין מקום לסליחה על חטאים חמורים, ולפיכך ה' שלח אריות ממיתים, באשר הם לא קיימו את משפט אלוהי הארץ (מ"ב יז כו). בפירושו לספר בראשית הסביר הרמב"ן את חורבן סדום ועמורה כנובע מהיותם בארץ ישראל. יישובים מלאי רשע ופשע היו, לדבריו, גם באזורים אחרים בעולם, אולם "ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה…", ולכן היה על ערי כיכר סדום להיחרב.
מעבר לאיסורי עריות אנו מוצאים בפרשות אחרות שני סוגים נוספים של מצוות שהשיבה בארץ דורשת הקפדה עליהם: איסור עבודה זרה שמופיע בספר דברים שוב ושוב כתנאי לירושת הארץ, ואיסור שפיכות דמים שמוזכר כתנאי לישיבה בארץ בפרשת מסעי שבסוף ספר במדבר,. כך הופכים שלושת האיסורים החמורים, שעליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", לאיסורים המכריעים את גורל האומה בארצה.
סדר הזכרתם של שלושת האיסורים הללו בהקשר של הישיבה בארץ שונה מהמקובל. בדרך כלל איסור עבודה זרה מופיע ראשון, אחריו שפיכות דמים ולבסוף איסורי עריות. ברצוני להציע הסבר לסדר זה ולפיו איסורי עריות הוזכרו כבר בספר ויקרא, שכן ההקפדה על הרחקה מאיסורי עריות היתה רלבנטית לחלוטין כבר במדבר. עבודה זרה ושפיכות דמים הפכו רלבנטים בעיקר עם הכניסה לארץ. כאשר בני ישראל החלו לעסוק במלחמות ובהרג היה צורך להדגיש בפניהם את החומרה של כל שפיכות דמים שאיננה בעת מלחמה באויב. לכן מופיעה האזהרה על כך ששפיכות דמים תגרום לגלות מהארץ מיד לאחר המלחמות הראשונות בסיחון, בעוג ובמדיין, ולפני שהם נכנסו למלחמות כיבוש הארץ. חומרת האיסור על עבודה זרה והאזהרה שעבודה זרה תגרום לאובדן הארץ, לא היו נחוצות במדבר, והן מופיעות רק לפני הכניסה לארץ והמפגש עם עובדי האלילים שנהיו בה והיו עלולים להשפיע על עם ישראל.
בהפטרה אנו פוגשים היבט נוסף של קדושה שהישיבה בארץ תלויה בו, והוא דפוסי התנהגות מוסריים-חברתיים. דברי הנביא עמוס (פרק ט') הנקראים כהפטרה לפרשת "אחרי-מות" מתארים ביקורת נוקבת על דפוסים אלה במלכות ישראל. הנביא עמוס פעל בתקופת שלטונם של המלך עוזיהו ביהודה וירבעם בן יואש בישראל, השמיע את מסריו במלכות ישראל, והזהיר מתסמונת חברת שפע היוצרת עוותים חברתיים-כלכליים, ופוגעת אנושות בשכבות חלשות. חברה כזו גוזרת כליה על עצמה. עמוס מזהיר מפני התרסקות ה"ממלכה החטאה" – שדורסת את השכבות החלשות, "והשמדתי אותה מעל פני האדמה", ומוסיף: "אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב".
המילה "אפס" מופיעה כאן במשמעות של: "אבל", והנביא עמוס אומר לעם ישראל שבחירת ישראל ביציאת מצרים והבאתו לארץ ישראל, אינה מהווה "תעודת ביטוח" להמשך דרכו בארץ. מעשיו והתנהלותו המוסרית בהתאם לצו ה' בתורה ובדברי הנביאים הם התנאי לכך. התרסקות מוסרית תביא לגלות וחורבן. אכן עמוס מבטיח שעם ישראל לא יעלם. בדיעבד, וכי חורבן הממלכה יוביל לחידוש מלכות בית דוד.
בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייחודינו הרוחני. אין לנו פוליסת ביטוח ללא תנאי על הישיבה בארץ, אבל יש לנו אפשרות לשלם פרמיות קבועות שמקנות זכויות, והם באות לידי ביטוי בהתנהגותנו בארץ. אלה הן הערבויות ההכרחיות לביטחון בארצנו ולהמשך גאולתנו.
