בהיותי רב קהילה בחו"ל התבקשתי לא אחת לנהל טקסי הלוויה ואזכרה במקומו של אחד הרבנים שהיה כהן. אותו רב התנצל לא פעם בפני האבלים, חברי קהילתו, על שנבצר ממנו להיכנס לבית העלמין, שכן היה זה בעיניו חלק משמעותי בתפקידו, והוא רצה להדגיש בפניהם כי אפשי ואפשי להיות אתכם, אך מה אעשה והתורה אסרה עלי.
מקרים אלה עוררו בי את הסקרנות להבין מדוע באמת הרחיקה התורה את הכוהנים מהמתים. האיסור הראשון שמוטל על הכהן, מיד עם פתיחת הפרשה, קובע: "לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו". הרחקה זו אינה מובנת מאליה כלל ועיקר, שהרי העיסוק בנפטר לווה מאז ומעולם בהיבטים דתיים הקשורים באמונות, הלכות ומנהגים. ואכן בדתות אחרות, להבדיל, לאנשי הדת נועד בדרך כלל תפקיד מרכזי בטיפול בנפטר, והם ניהלו טקסים ופולחנים שנועדו להתמודד עם החרדה והמסתורין שאופפים את המוות. בלטה בכך במיוחד האלילות המצרית שמאמיניה השקיעו מרץ ומשאבים רבים בחניטה, בארונות קבורה ובמבני קברים, ועבור כהניה העיסוק במוות היווה תפקיד כה מרכזי עד שכתבי הקודש שלהם כונו לפעמים "ספרי המתים".
רש"ר הירש בפירושו לפרשתנו (כא, ה) סבור שדווקא משום כך התורה הרחיקה את הכוהנים מן המתים. הוא עומד על כך שבדתות שונות יש זיקה הדוקה בין הדת והמוות, ומציין שבנצרות "גוויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים", והמוות מבטא אצלם את כוחו של האל ואת חוסר האונים של האדם. "משום כך", קובע הרב הירש, "מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת". לשיטתם מי "שמשווה את המוות לנגדו תמיד – הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק; והדבר ראוי בייחוד לכהן ולתפקידו".
תורת ישראל, לעומת זאת, היא תורה חיים, והתגלותו הנעלה ביותר של אלוהי ישראל היא דווקא בכוח החיים, שלא בא להורות לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות, ואיך להגביר את כוח החיים על ידי התגברות על השעבוד לגוף ולחושים, ובאמצעות חיים של חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה.
הכוהנים שנועדו להיות אנשי קודש, המהווים מופת לרבים, נדרשו להתרחק מן המתים, כדי להורות לעם שיש להתמקד בקידוש החיים ובתיקונם, ולא בעיסוק במוות. בכך ניתן להסביר מדוע חוזרים ונשנים אצל הכוהנים האיסורים שנאמרו בתורה לכל עם ישראל: "לֹֽא יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת" (ויקרא כא, ה).
תורת ישראל ידעה שאבלים עלולים לשקוע בעיסוק במוות, באופן שייקבע את יגונם וישתק את יכולתם להמשיך בחייהם. לפיכך הרחיקה התורה את ישראל בכמה מקומות ממנהגי אבלות מוגזמים במצוות כגון: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), וכן אסרה על "שואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" (שם, יח, יא). התורה אסרה על טמא מת להיכנס למקדש, והציבה את המת במעמד של אבי אבות הטומאה. היא לא קבעה דרישות קונקרטיות בענייני קבורה וביקורי קברים, למעט עצם החובה לקבור את המת בהקדם, ואף ייתכן שמקום קבורתו של אבי הנביאים משה רבנו, הוסתר על מנת למנוע אפשרות של התפתחות פולחן ליד קברו.
ההתרחקות מעיסוק במתים ובקבריהם מכוונת אותנו להתמקד בהמשכת החיים. מסר חשוב זה בא לידי ביטוי יפה בפועלה של כלת פרס ישראל מרים פרץ. דבריה בעת קבלת הפרס על הפיכת היגון לניגון מבוצעים כפשוטם על ידי אליעזר רוזנפלד, ששכל אף הוא שני בנים בעת שירותם הצבאי, ומופיע בניגוני נשמה המחזקים ומעודדים את הרוח.
למרות החובה להימנע מטומאת מת, מותר לכוהנים להיטמא, כדי לטפל בקרוביהם שנפטרו ובמת מצווה שאין מי שיטפל בו. בכך מלמדת אותנו התורה שהתנהגות אנושית בריאה של אנשים עם קרוביהם, ומעשה חסד בסיסי גוברים על שמירת טהרתם. החובה לקבור מת מצוה דוחה גם מצוות אחרות, ועל כך כותב רש"ר הירש בסגנונו: "למדנו מכאן את המעלה היתירה של מצוות גמילות חסד כלפי מת עזוב בלתי מוכר; והרי זה קו אופייני של תורת החיים היהודית; ללמדנו, שמטרת המטרות של התורה הזאת – לחנך את האדם להיות אדם. פרשת "אמור אל הכוהנים" באה לומר לכל עם ישראל: ובחרת להתמקד בחיים, לעסוק בחסד, ליטול אחריות ולפעול לתיקון עולם.
