הרחקת הקרובים, פרשת אמר
אחת התוצאות הקשות ולפעמים הטרגיות של מגיפת הקורונה קשורה ללווית וקבורת מתי הנגיף. שהרי לפעמים ההורים נמצאים בארץ אחת והבנים או הנכדים בארץ אחרת, ואין ביכולתם להגיע ללוויה ואף לא לשבת יחד בשבעה. וגם כאשר הם באותה מדינה, חברים יקרים ואהובים לא תמיד מורשים להשתתף בטקסים אלה, וכמה קשה הוא הניסיון כאשר הורה אינו יכול ללוות את בניו או בנותיו בדרכן האחרונה, וכן להיפך וכו'.
גזירה קשה כזו שקיימת בימינו מצויה כבר בפרשת השבוע שלנו, כי בראשיתה נאמר כדלקמן:
ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא הייתה לאיש לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יקרחה ( יקרחו) קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת ( כלומר: סימני אבלות). קדושים יהיו לאלקיהם, ולא יחללו שם אלקיהם, כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קודש.
הוי אומר שרק לקרובים בקרבה ראשונה יכלו הנותרים להיטמא, ולא לאלה המרוחקים יותר, ואף לא לאלה אהובי נפש שאין להם יחסי קרבה משפחתית. ולא זו בלבד אלא שלפעמים גם אלה שבקרבה ראשונה נאסרה עליהם האבלות, כפי שלמדנו ממעשה שני בני אהרן בפרשת שמיני, ששם מסופר שאחרי שיצאה אש מלפני ה' ואכלה את נדב ואביהוא ומתו לפני ה' ( ויקרא י', ו') נאסר על אלעזר ואיתמר בני אהרן לנהוג באבלות, כדכתיב "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" ( ויקרא י', ו') כמה קשה הייתה הגזירה הזאת על אהרן ובניו.
והנה, כל עם ישראל הינו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ככתוב בשמות י"ט, ו', וחלה עליו גזירת ההרחקה בכדי שלא יטמאו- ייפגעו "ולא תמותו". ועל כגון דא נאמר שכפי שנקבל שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה (על פי פסחים כ"ב, ע"ב)
ויהי רצון שבקרוב בימינו נשמח לא ב"שמחות" של אבלות, אלא בשמחות של שמחה.
