האדם האחרון שהיינו מצפים שמשה יעניק לו כבוד הוא פרעה. פרעה הוא הרשע האולטימטיבי של התורה, השליט האנטישמי הראשון, שציווה על הריגת כל הבן הילוד, העביד את בני ישראל בפרך ושלל מהם את חרותם.
אולם למרבה הפלא יש שורה של אמרות חכמים המדגישות שמשה הצטווה להתייחס לפרעה בכבוד כיאה למלך. עם תחילת שליחותם של משה ואהרון בפרשת 'שמות' נאמר "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", ומסביר רש"י: "ציוום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם"
(ו 13, על פי שמות רבה ז, ג). בפרשת 'וארא' אומר משה לפרעה: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר… פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה 3), ולדברי המדרש משה אמר: "פן יפגענו" במקום "פן יפגעך", משום "שחייב אדם לחלוק כבוד למלכות" (שמ"ר ה, טו). בפרשתנו, כאשר הזהיר משה מפני מכת בכורות הוא ניבא לפרעה: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ… וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" (יא 8), זאת למרות שגם פרעה עצמו עתיד לרדת, ולהתחנן שבני ישראל יצאו ממצרים מהר ככל האפשר. משה נמנע מלומר לפרעה: "וירדת", וציין רק את העבדים שירדו, וזאת מפני ש"חלק כבוד למלכות" (רש"י יא, ח).
נתינת הכבוד לפרעה נראית תמוהה לא רק בגין מעשיו הרעים, אלא היא אף עומדת בסתירה מובהקת לכל המהלך של מכות מצרים. התורה רואה במכות התעללות שנועדה להשפיל את פרעה, ללעוג לו ולהראות לו את נחת זרועו של ה', כדברי הכתוב: "למען תספר… את אשר התעללתי במצרים" (י 2). "התעללתי", מסביר רש"י: "שחקתי", ומוסיף הרמב"ן: "אני מצחק בו… כטעם: יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (תהלים ב 4). ואכן אין צורך בהפעלת דמיון רב כדי לתאר עד כמה היה פרעה מושפל ומבוזה כאשר צפרדעים קרקרו בארמונו, כאשר כינים רחשו בגופו או כשבשרו הפך לשחין פורח אבעבועות. אם המכות באות להציג את פרעה באור נלעג, מדוע בה בעת על משה להקפיד כל כך שלא לפגוע בכבודו כמלך?
שאלה זו מתחזקת לנוכח העובדה שההקפדה על כבוד המלכות אפיינה גם גדולים ונביאים נוספים: יעקב נהג כבוד בבנו יוסף, איש הא-לוקים נהג כבוד בירבעם בן נבט, אליהו כיבד את אחאב, חנניה מישאל ועזריה נהגו כבוד בנבוכדנצר, דניאל נהג כבוד בדריוש, רבי כיבד את אנטונינוס, ועוד (מכילתא בא יג. תנחומא וישלח ג. וכי תשא ו). בחלק מהמקרים מדובר ברשעים מובהקים ביותר, ולמרות זאת הם זכו לכבוד.
ברצוני לענות על שאלתנו בשני מישורים: במישור האחד כבוד המלכות מהווה השתקפות מצומצמת של כבוד מלכות שמיים. מלכות ה' היא טרנסצנדנטית ובלתי נתפסת במושגי אנוש. לפיכך, כאשר שמים לב לכבודם של מלכים בשר ודם מתקבלת בבואה דבבואה של המושג כבוד מלכות, שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א), וממנה עשויים בני אדם להפיק שמץ של השגה בכבודו של מלך מלכי המלכים. על בסיס עיקרון זה קבעו חז"ל כי "הרואה מלכי אומות העולם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם", והוסיפו: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכים", אף שאינם מישראל (שם).
במישור השני מתן הכבוד למלכות נועד להזכיר לנו שגם שליטים ומנהיגים הם בני אדם. היחס לשליטים עבר כידוע דרך ארוכה מהעולם הקדום בו הם נתפסו כבני אלים, בעלי מעמד על-אנושי, עד העולם הקסום בו אנו חיים הגורס שכולם שווים, והמנהיג הוא לכל היותר ראשון בין שווים. אין ספק שערכי השוויון שאנו אמונים עליהם בחברה הדמוקרטית משקפים התקדמות גדולה ומבורכת של החברה הנאורה. אין ספק שמנהיגי ציבור ראויים לעבור תחת שרביט הביקורת הציבורית באופן קפדני ודקדקני וללא משוא פנים.
יחד עם זאת דומה שבחברה שלנו מוסיפים לעיתים נדבך מיותר למהפך במעמדם של מנהיגים, כאשר שוללים מהם את כבוד האדם באשר הוא אדם. הולך ופושה הלך רוח לפיו כשאדם מקבל על עצמו תפקיד ציבורי הוא מוותר בכך על זכותו לכבוד, והופך מושא לביקורת חברתית ללא רסן. תופעה זו גורמת לאנשים טובים להדיר רגליהם מהזירה הציבורית. כשם שיש לגנות איתרוג של מנהיגים, כך יש להסתייג מביזוי שיטתי חסר גבולות.
ביקורת צריכה להיות נוקבת, אך עליה להיות עניינית ולא אישית, מידתית ולא נטולת מעצורים.
הביקורת והמחאה כלפי פרעה, ואפילו הענישה שספג, מלמדים שגם כאשר רגשות שליליים ותחושות קבס מציפים אותנו, עלינו לשמור על מידת האיזון, שיקול הדעת הרציונאלי והקפדה על דרכי התבטאות הולמות בדרך בה מתייחסים לבני אדם, וכי גם מנהיגים הם בני אדם.
