לשם מה הנחית הקב"ה עשר מכות על המצרים במצרים? מדוע לא היכה אותם במכה אחת אדירה, זבנג וגמרנו? במקרים קודמים, כגון בדור המבול ובסדום ועמורה, ה' העניש מיד בנוק-אאוט, ומדוע במצרים ניהל מלחמת התשה בעשרה סיבובים?
התשובה היא שמכות מצרים לא היו עונש למצרים, ולמען האמת כלל לא היו מכות במצרים, לא עשר, גם לא תשע ולא אחת או שתים, לא מכות ולא נעליים. יגעתי ומצאתי בכל התורה כולה, ולא ראיתי ש-ה' הביא על מצרים מכה. אמנם נכון התרחשו שם תופעות של דם, צפרדע, כינים וכל דצ"ך, עד"ש באח"ב, אבל התורה לא קוראת להם מכות, אלא מכנה אותם בשם "מופתים" או "אותות".
בנקודה זו טמון היסוד להבנה של כל מאורעות שתוארו בפרשות שמות, וארא, בא. שאלת המפתח היא: מה הייתה המטרה של כל האותות והמופתים שרגילים לקרוא להם מכות מצרים? רגילים לחשוב שהמטרה הייתה שחרור בני ישראל, אבל זאת כאמור יכול היה בורא עולם להשיג בפצצת אטום אחת. המטרה גם לא התמקדה בהענשת המצרים ונקמה בהם, שכן גם את אלו ניתן היה להשיג בהנחתת מהלומה אחת רבת עוצמה.
הגדרת המטרה האמתית של האותות והמופתים במצרים חוזרת ונאמרת בתורה שוב ושוב: להוכיח לפרעה ולכל מצרים שה' הוא האלהים. פרעה מסרב להכיר במלכות ה' עלי אדמות וטוען: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה 2). סדרת האותות והמופתים נועדה להסביר לו בדרך שהוא מבין, ש-ה' ריבון עולם, השולט בטבע ובחיי בני אדם. ואכן לכל אורך סדרת המכות התורה מדגישה את המטרה הברורה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה", "בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה'", "לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", "בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ" וכדומה.
על פי אג'יפטולוגים, חוקרי מצרים העתיקה, ניתן להבין באופן ספציפי כיצד המכות השונות מוטטו את האמונה באלוהי מצרים לסוגיהם. מכת הדם היתה אות ומופת כנגד האל חעפי, האחראי להצפת הנילוס, מכת הצפרדע לעומת האלילה חקת, המתוארת כבעלת גוף אדם וראש צפרדע, כינים כנגד חפרי, אל השמש שמתואר באמנות המצרית כראש חיפושית, וכן הלאה.[1]
כיוון שמטרת האותות היתה שינוי תודעתי היה צורך בסדרה ארוכה וממושכת של מופתים, שמספרות חז"ל ואילך זכו לתואר "מכות". הקניית תודעה חדשה לעולם לא יכולה לבוא בשיטת זבנג וגמרנו. היא מחייבת תהליך הדרגתי של הבנה והפנמה. המצרים היו צריכים להפנים בהדרגה את ההכרה בא-לוהי ישראל, ואת ההבנה שאין כוח אמיתי לאליליהם. הם היו צריכים להסתגל בהדרגה לרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם על ידי אותו אל אחד, ולכן אין היתר לאנשים מסוימים לשעבד, לנצל ולהתאכזר לאחרים. על מנת שהמצרים יטמיעו את ההכרה בכך שאלוהי השמש ואלוהי האדמה, אלוהי היאור ואלוהי הפריון שלהם אינם בעלי כוח, חייבת להתבצע מסכת מכות מסודרת, כאשר במקביל הם מוסיפים למסכת מכות זו את הפירושים הנכונים למשמעות המאורעות הקשים שהם חווים, ואת המסר התאולוגי והמוסרי שעולה מתוכם.
האותות במצרים היוו תהליך רוחני וחינוכי גם עבור בני ישראל גם הם נדרשו לסגל ולהטמיע תובנות חדשות בדבר אמונה ב-ה' המתערב למענם ובדבר היותם מסוגלים להיגאל. הם אף נדרשו לעבור חוויה שתיחקק בעומק תודעתם כך שירצו ויוכלו להעבירה לדורות הבאים: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'". גם עבור בני ישראל היה צורך בתהליך ממושך של אותות ומופתים.
שנים רבות מאוחר יותר קם נביא גדול וניסה להביא לשינוי באמונה של עם ישראל שנהה אחרי האלילים שהפיצו אחאב ואיזבל. אליהו הנביא עמד במרומי הר הכרמל והשיג ניצחון מהיר ומשכנע על נביאי הבעל והאשרה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" (מלכים א, יח 39).אולם, תוך זמן קצר התפוגג רושם הניצחון, העם חזר לסורו ואליהו נאלץ שוב לנוס על נפשו מפני אחאב ועושי דברו. בהתגלות האחרונה לה הוא זוכה ניצב אליהו בהר סיני, ו-ה' מראה לו שהשכינה לא נמצאת באש ולא ברעש ולא ברוח כי אם בקול דממה דקה. אליהו אמור להיזכר כיצד המעמד הכביר והנשגב מכולם של התגלות ה', זה שהתחולל בעת מתן תורה, בקולות וברקים ולפידים, אף הוא התחלף תוך זמן קצר במעשה העגל. הוא אמור להבין ששינוי באמונה ובתודעה מחייב עבודה סיזיפית שקטה ומתמשכת בקול דממה דקה, וכי אי אפשר לבצע אותה באירוע אדיר ורב רושם אך חד פעמי.
הצורך בתהליך הדרגתי בעניין יציאת מצרים כרוך אף הוא בעובדה שמדובר בתהליך דתי-תאולוגי ולא רק בשחרור לאומי. כל שינוי בעולם הדתי צריך להתבצע בדרך אבולוציונית ולא בדרך רבולוציונית. חשוב מאוד לזכור עיקרון זה גם בזמננו. ישנו כיום פער גדול בין ההלכה היהודית לבין הערכים האנושיים הליברלים שהציבור מזדהה אתם. יש אנשים רבים שמתקשים לחיות עם הפער הזה, ואצה להם הדרך לצמצם אותו באמצעות שינויים חדים ומופלגים בהלכה. אפשר להבין את המניע לכך, במיוחד לנוכח העובדה שאנו חיים בעולם המשתנה במהירות עצומה. אולם צריך לזכור שלכל עולם תוכן יש קצב משלו. קצב ההתקדמות בכיבוש החלל אינו דומה לקצב ההתקדמות בפיתוח מכשירי הטלפון הניידים, וקצב הסדרת או אי הסדרת היחסים בין ישראל לפלסטינים אינו דומה לקצב הפירוק וההרכבה של מפלגות בישראל. בעולם הדתי צריכים להיזהר מקיבעון ושיתוק שמרניים, אך יש להישמר גם מפני הפיתוי לרוץ קדימה מהר מדי לרפורמות מרחיקות לכת.
לאור תהליך יציאת מצרים עלינו לבחון את עצמנו גם בהיבטים אחרים ולשאול: האם אנחנו זוכרים תמיד שאי אפשר לזכות להישגים בחינוך באמצעי ענישה או במבצעים חד-פעמיים, אלא חייבים לעמול באינטנסיביות שקטה כדי להשיג תוצאות טובות?! האם אנחנו מודעים לכך שאי אפשר לחנך את העם לאמונה, לאהבת תורה ולהכרה בערך השבת על ידי חקיקה קשה ואכיפה כופה, אלא מוכרחים להתקדם בסבלנות, במינון מוגבל ובתהליך מדורג?! פרשת וארא מסיימת כשהיא נותנת לנו שטיפה קרה של ברד, ושולחת אותנו לשבוע של חשיבה על כוחם של תהליכים.
[1]. ראו: ספרה של פנינה גלפז-פלר, 'יציאת מצרים – מציאות או דימיון' עמ' 96 ואילך.
