השם משה ניתן למשה רבנו על-ידי בת פרעה, ולדעת חוקרי מצרים העתיקה היה זה שם מצרי (מוסה). אולם השם משה דבק במשה האיש, משום שהוא התאים לו מאוד. משה לא רק נמשה מן המים, אלא גם ובעיקר משה את עם ישראל והעלה אותם מים היגון והעבדות אל החירות הלאומית והדתית. ברצוני להציע שהשם משה מתמצת גם את שלוש התכונות שהפכו אותו למנהיג הגדול מכולם: מ' – מוסריות, ש' – שליחות, ה' – הקרבה.
א. על מסירותו של משה למען המוסר אנו למדים כבר ממעשיו הראשונים, כאשר יצא מארמון המלך בו גדל כדי לראות בסבלותם של העברים ונתן עיניו ולבו להרגיש את כאבם ולהתקומם כנגד העוול שבשעבודם. שלושת המעשים שביצע משה מיד לאחר שיצא מן הארמון: הכאת המצרי שהיכה איש עברי מאחיו, התערבותו בין העברים הנצים והסיוע לבנות יתרו במדין (שמות ב 17-11), ממחישים יפה את חוש הצדק המפותח של משה ואת נכונותו לפעול במסירות ובנחישות כדי לתקן עוולות, לעזור לחלשים ולפעול לתיקון עולם. בשלושת המעשים הללו ניכרת עלייה הדרגתית, וזאת משלושה היבטים:
1. באירוע הראשון משה עשה מעשה, אפילו מעשה של שימוש בכוח; באירוע השני הוא רק דיבר, ואילו באירוע השלישי נאמר: " וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן", ונראה שהוא הושיע את בנות יתרו אף מבלי לומר דבר. מהמקרא אפשר להבין כי עצם העובדה שהוא קם ממקומו ועמד לצידן היה בה כדי להושיע את הבנות מיד הרועים ולאפשר להן לדלות מים.
2. במקרה הראשון משה הורג את המצרי ובכך מסיר את הרע, במקרה השני הוא מנסה להפריד בין הטוב לרע, ובמקרה השלישי הוא עושה טוב ומבצע פעולה חיובית כשהוא דואג לדלות ולהשקות.
3. הדרגתיות נוספת היא בזהותם של האנשים עליהם מגן משה: במקרה של הכאת המצרי הוא מגן על בן עמו המדוכא מפני הנוגש המצרי האכזר, ואפשר היה לחשוב שרק הרצון להגן על אנשים שהוא מזדהה איתם הוא שמניע אותו לפעול. במקרה השני שני הניצים הם עברים מאחיו, וסביר יותר היה לצפות שמשה יניח להם להסתדר בעצמם. התערבותו מלמדת שכל אי-צדק מפריע לו, וגם כשכל המעורבים הם מבני ישראל הוא לא מוכן לוותר על עשיית צדק והשכנת שלום. במקרה השלישי, במדין, אנו מגלים שגם כאשר כל המעורבים אינם מבני ישראל, ואף כאשר הוא זר גמור שצריך לשמור נפשו מכל הסתבכות מיותרת, משה לא נותר אדיש לעושק ולאי-צדק, והוא מתערב למען החלש. חוש הצדק ורדיפת האמת שלו הם טוטליים ואוניברסליים ותקפים גם לגבי נוכרים וזרים. שלושת הסיפורים משקפים התפתחות בהוצאה לפועל של תכונות היסוד של משה שהפכו אותו למנהיג הגדול מכולם.
ב. תודעת השליחות של משה באה לידי ביטוי במפגש בו הטיל עליו ה' את התפקיד. משה אומר ל-ה' מתוך ענווה גדולה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". ה', לעומת זאת, משתמש שוב ושוב בפועל "שלח": "וְעַתָּה לְכָה ואֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה… וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ… כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג 14-10). מילת המפתח "שליחות", החוזרת שלוש פעמים בדברי ה', מגדירה ומדגישה את אופי המינוי. משה מדבר על כך שהוא ילך אל העם או יבוא אליהם, אך ה' מדגיש שהוא לא סתם הולך, אלא מדובר בשליחות. ואכן, משה הפנים את העניין, ולאחר שקיבל על עצמו את המשימה הוא פונה אל ה' במילים: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד 12).
ההבדל בין שליח לבין כל בעל תפקיד אחר הוא שהשליח מכופף לחלוטין את מאווייו, ומבטל את האינטרסים שלו לאלה של משלחיו. משה לא יוצא לדרך על מנת לפתח קריירה כמנהיג ולזכות בכבוד ובהוקרה או בטובות הנאה, ולא כדי להיכנס לדפי ההיסטוריה. הוא נכנס לתפקידו אך ורק כשליח ה' שטובת עמו וצאן מרעיתו לנגד עיניו, ותודעה זו של שליחות מכוננת את כל דרכיו ופעולותיו בהמשך דרכו.
מתוך תודעה זו של שליחות יכול היה משה להכיר בחסרונותיו. מנהיג שבא לעשות לעצמו ולביתו משתדל להסתיר את חולשותיו מהציבור ולהדחיק אותן אף מעצמו. לעומת זאת, מנהיג שבראש מעייניו הצלחת השליחות מרגיש ומדגיש את חסרונותיו, כדי למצוא דרכים להתגבר עליהן. משה, המודע לחולשותיו, מסוגל היה לטעון: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד 10), והכרה זו איפשרה את ההמצאה ההיסטורית של תפקיד הדובר, המשלים אותו. מנהיג הניחן בתודעת שליחות ומכיר בחסרונותיו, הזהירות תהיה נר לרגליו והיהירות ממנו והלאה.
ג. ההקרבה של משה ניכרת בנכונותו לעזוב חיי חופש ושלווה על מנת לחזור לעולם העבדות של מצרים, ממנה ברח, כשהוא מבוקש בעוון רצח. נכונותו להקרבה מגיעה לשיא כשהוא מעז להתייצב בפני פרעה ללא כל רטט ורתע, והיא בולטת לנוכח התנהגותם של זקני ישראל שיצאו איתו למפגש עם פרעה אך בדרך אל הארמון קיבלו פיק ברכיים וביצעו התנגבות יחידים: "היו מגנבין את עצמן ונשמטין… והלכו להן" (שמות רבה, ה, יד).
הנכונות להקרבה בולטת אצל משה לאחר שראשית שליחותו לא עולה יפה, ושוטרי בני ישראל טוענים: "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". משה לא תוקף חזרה, לא עונה בסדרת תירוצים ולא פוצח בשורת הבטחות. תחת זאת, הוא שם נפשו בכפו בהשתדלותו לפני ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!" (ה 22-21).
הרמב"ם עומד על ההקרבה של משה כדגם למנהיג האידיאלי אשר "סובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו, שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק", שקיבל יחד עם אהרן את השליחות: "על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים" (הלכות סנהדרין כה, א).
רמח"ל למד ממשה וממנהיגי ישראל שהלכו בדרכיו על התכונות שצריכות לאפיין את "הרועים האמתיים של ישראל: שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה…" (מסילת ישרים, פרק יט).
מרחק גדול עשתה ההיסטוריה בין משה רבנו למנהיגי הציבור של ימינו. קטונתי מלדון לזכות או לחובה את מנהיגי ישראל כיום, ולא באתי אלא להצביע על דמותו ותכונותיו של המנהיג הגדול מכולם, שאמור לשמש דגם לחיקוי ומקור השראה לכל מנהיג בעמנו. מי יתן ונזכה למנהיגים שנדע בלא פקפוק כי מסירות ומוסריות, תודעת שליחות ונכונות להקרבה הם נר לרגליהם.
