הזהירות והדבקות המדויקת פרשת בהעלתך

בראשיתה של הפרשה קוראים אנו כיצד אהרן העלה – קרי- הדליק את נרות המנורה על פי הנחיותיו של משה כפי שקיבל מאת ה'. וכה נאמר שם:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה (במדבר ח' א'-ג')

רש"י שם, על המילים "ויעש כן אהרן" כתב: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. דבריו אלה של רש"י מבוססים הם על פי הספרי ( שם ס) בשינויי לשון: להודיע שבחו של אהרן שאמר לו משה, כן עשה. ולכאורה תמוהים הם הדברים, וכי מה השבח בכך שעשה אהרן בדיוק את אשר נצטווה על ידי משה מפי הגבורה?

לא זו בלבד אלא שבתורת כהנים סוף פרשת צו (מכילתא דמילואים אות ל"ח) על הפסוק שם (ל"ו), "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה", קוראים אנו בזה"ל:

"ויעש אהרן ובניו"- ששים ושמחים ששומעים דברים לקבל מפי משה כשומעים מפי הקב"ה  לכך נאמר "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" –  כדיי השליח לשולחו כדיי המצוה למי שנצטווה.

ואף רש"י שם כתב בקיצור: להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל.

אתמהא.

והנה בפרשת צו נאמר כי אהרון ובניו עשו את כל הדברים שנצטוו לעשות. כי כל הפרשה כולה מלאה הנחיות בעניין סוגי הקרבנות והקרבתם וההוראה שלא לצאת מפתח אהל מועד במשך שבעה ימים עד מלאת ימי המילואים, ובזה דייקו שלא הטו ימין ושמאל. ואילו פעולת הדלקת הנרות הייתה לכאורה פעולה פשוטה למדי, ולא קשה היה לעשותה "כאשר צוה ה' את משה". עוד נוסיף כי ראינו שבתורת כוהנים מודגש שאהרן ובניו "היו ששים ושמחים" בקיום מצוותיו אלה של הקב"ה, ולא נאמר  כדברים הללו על הדלקת הנרות על ידי אהרן.

אולם ענין זה לא יקשה עלינו, שהרי הדלקת נרות המנורה הייתה אחרי מותם של שני בניו של אהרן, נדב ואביהו, והוא עוד באבלו, וקשה לתאר שיכול היה לקיים את תפקידו בשמחה בעודו בצערו, אלא התחזק ברוחו ועשה ולא שינה. עדין יקשה עלינו השבח שנשתבח בכך שקיים את פקודותיו ללא שינוי וללא סטיה. ובשאלה זו נתקשו האחרונים, והעירו על דברי הספרי שם ש"עשה מה שנתפקד לא פחת ולא הוסיף"  ומה השבח בכך שלא עבר על איסור של בל תוסיף וכו'?

ובניסיון לתרץ שאלה זו, כתב בעל הפנים יפות שאהרן היה צריך זהירות גדולה מפני שנטמאה המנורה באוהל הטומאה בשעת מיתתם של בני אהרן. וזה על דעתו של ר' עקיבא בתורת כהנים שם (פ' שמיני, מכילתא דמילואים אות ל"ה), על הפסוק בויקרא י' ב': "… וימותו לפני ה'".

ר' עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים [אוהל מועד] שנאמר: "וימותו לפני ה'". אם כן למה נאמר "ויקרבו  וישיאום בכתנותם (שם. פסוק ה') מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.

ולפי דעתו זו של ר' עקיבא צריך היה זהירות יתרה שלא יגע במנורה בשעת הדלקתה, שמא יטמא ממנה. (וראה באמבוהא דספרי, מאת הרב יעקב זאב יאסקאוויטש, ח"א עמ' 211, שבהמשך דבריו הקשה מדין חרב הרי הוא כחלל, ומה הועיל בשימושה של החנית, ומה שתירץ שם  ואין כאן מקום להאריך.) ולדבריו השבח הוא על הזהירות המופלגת שנצטרך בה אהרן בשעת הדלקת הנרות.

ואם עוד נוסיף שכל זה עשה בשעת אבלו וצערו, בוודאי שנוכל להבין את אשר שיבחוהו על מעשיו אלה, (ובמאמר מוסגר נוכל לומר כי יש אף בימינו להיזהר בזהירות רבה מלהתקרב וחס ושלום לנגוע בדברים העלולים להעביר אלינו טומאתם ומקור סכנתם.)

אלא שעדיין תמוהה היא כל הפרשה כולה, אף לשיטתו של ר' עקיבא. שהרי הלכה מפורשת היא (בפסחים ע"ז ע"א) שטומאה הותרה בציבור, ואין לך דיבור יותר מפורש מאשר זה בחנוכת משכן העדות!

וכבר הוקשתה שאלה מעין זו לגבי סיפור חנוכת המקדש בימי בני חשמונאי, שהרי שם הוצרכו בכד שמן טהור החתום בחותמו של כהן גדול, בכדי להדליק בו את נרות המנורה. והרי טומאה הותרה בציבור, וניתן היה להשתמש בשמן טמא ובמנורה טמאה בחנוכת המקדש, ואף בכהנים טמאים. ותירץ בעל חכמת שלמה הרי הוא ר' שלמה קלוגר, בהערתו לשולחן ערוך אורח חיים סימן תר"ע, בזה"ל:

ועוד… נראה לי אפילו למאן דאמר טומאה הותרה בציבור, היינו לגוף העבודה, דילפינן (פסחים ס"ו ע"ב) מאיש נדחה ואין ציבור נדחין. אבל בתחילת הבית מקדש וודאי החינוך בתחילה צריך להיות בטהורים. ולכן אז כי בתחילה פסקה העבודה, ועכשיו התחילה העבודה מחדש, ודאי תחילת החינוך צריך להיות בטהרה. ולכן נעשה נס חנוכה, שתחילת החינוך יהיה בטהרה (וישנן עוד ראיות לסברתו זו)

ועתה עוד תגדל התמיהה, שהרי בפרשתנו מדובר בחנוכת המשכן, ולפי דעתו של החכמת שלמה "תהליך חינוך צריך להיות בטהרה", ואולם המנורה עצמה טמאה הייתה בטומאת אוהל המת!

ולולי דמסתפינא הייתי מציע בלשון של שמא ואולי, שיש לחלק בין טומאתם של הכלים שנתקדשו בחנוכת המשכן, לבין טומאתו של הכהן המחנך. לאמור: אהרן הכהן היה צריך להיות נזהר ביותר שלא להיטמא, כנזכר לעיל, אף כי המנורה עצמה טמאה הייתה, ולגביה נאמר שטומאתה הותרה בציבור. ואף לא יכול היה אהרן לדחות את מעשה החנוכה הזה, ולהמתין עד שתיטהר המנורה.  וכפי שנאמר בויקרא כד ד', "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד", ודרשו בתורת כהנים שם (סוף פרשת אמור)"תמיד"- אפילו בשבת "תמיד"- אפילו בטומאה.( והשווה בתמורה י"ד ע"א ואולם לפי זה אכתי קשה למה הוצרכו בנס פך השמן בחנוכה, וצ"ע)

עתה נעבור לענין מועד קבלת התורה, דאילו הקב"ה צוה "וקדשתם היום ומחר" (שמות י"ט ו'), ומשה רבינו עליו השלום שינה מציוויו של הקב"ה באומרו "להיות  נכונים שלשת ימים" (שם, י"ט כ"א) וכפי שלמדנו את דעתו של ר' יוסי בשבת פ"ז ע"א וכן באבות דר' נתן פ"ב):

"יום אחד הוסיף מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו". ועשה כן מתוך התחשבות והבנה בחולשתו של העם, שלא יהיו טמאים בשעת קבלת התורה. (וראה שם פסוק כ"א, "לך העד את העם פן יהרסו… וכו'.) אולם אהרן לא חשב בדעתו לדחוק את הדלקת המנורה בשבוע ימים עד תום אבלו ועד תחלוף טומאתה של המנורה, למרות שיכול היה לתלות את עצמו באשלי רברבי. כלומר משה, " ולא שינה וכשם שאמר לו משה כן עשה. וד"ל