ברכה מוזרה ביותר היא הברכה "שבת שלום" בה אנו מברכים זה את זה בשבת. מה הקשר בין המילה "שבת", המתארת זמן, למילה "שלום" המתארת מצב? ומדוע לא נברך איש את רעהו בברכת "שבת טובה" או "שבת שמחה"? התשובה נעוצה, כמדומני, בעובדה, ששביתת השבת אכן מכוננת מצב של שלום בין גורמים שונים הנמצאים במאבק וביריבות בשאר ימי השבוע.
עיקרון זה בא לידי ביטוי בשורה של היבטים משלימים:
- השלום של האדם עם עצמו יכול להתקיים רק כאשר האדם שובת מהמרוץ היום-יומי, שטורד את מנוחתו. בששת ימי המעשה האדם עסוק במלחמת הקיום, ובשבת הוא שובת ממלחמה זו, ומפנים את התובנה, שהמטלות של ימי החולין אינם מטרה לעצמם, וכי אסור להפוך לעבד נרצע לעבודה ולשעבד להם את הנפש והתודעה. השבת עוצרת את האדם מהנהייה אחרי עניינים שבחומר, ומכוונת אותו ליצור פנאי נפשי לעניינים שברוח, וכך היא מקדמת אצלנו את השלום האישי, הפנימי.
- שלום בין הגוף והנשמה נוצר בשבת לפי תורת החסידות. בימות השבוע מתחוללת מלחמה בין נטיית האדם לתענוגות הגוף והחומר, לבין הכמיהה לרוחניות ולקרבת אלוהים. בשבת הופך העונג הגופני אף הוא למצווה, וכך נוצר שלום בין הגוף והנפש. הקידוש על היין מסמל יפה את קדושת השבת, שעושה שלום בין גוף ונשמה. בקידוש אנו לוקחים את המשקה המשכר והממכר, שאנשים שותים לסובא, ומעלים את שתייתו לדרגת מצווה. מהאוכל – עושים בשבת סעודת מצווה, והאכילה לשם שבת מקדשת ומעלה אותו. אף הקשר בין איש ואישה מתקדש אצל תלמידי חכמים בשבת. החול והקודש, הגוף והנפש עושים בשבת שלום ביניהם. בשבת מתגלה שהנשמה והגוף משלימים זה את זה, הנשמה באה לידי ביטוי באמצעות הגוף, והגוף שואב את חיותו מהנשמה. לכן מצוות השבת להתענג ברוחניות ובגשמיות, בתורה ובתפילה, בסעודות ובשינה.
- שלום בין איש ואישה – בימות החול אנו אומרים כל יום שלום לבית, אך מרגע הדלקת הנרות נכנס שלום בבית. עובדה זו בולטת במיוחד בבתים רבים בהם מפלס המתח עולה ברגעים האחרונים שלפני כניסת השבת, אך משנדלקים נרות השבת, המתח יורד, העם נח מזעפו והשלום מאיר את הבית.
- שלום בין הורים לילדים – מנהג מקובל, שהשתרש ברוב קהילות ישראל, הוא לברך את הילדים בתחילת ליל שבת בברכת הכוהנים החותמת בשלום: "וישם לך שלום". ההורים והילדים, שהיו שקועים כל השבוע בענייניהם השונים כל כך אלה מאלה, מתאחדים בשבת סביב שולחן השבת.
- שלום בין אדם לחברו. בימות השבוע פועלת ופועמת תחרותיות והישגיות, וניכרים הבדלי המעמדות בין אנשים במקומות העבודה, אך אלה נמוגים ומתבטלים בשבת. השבת יוצרת אחדות קהילתית ואווירה נינוחה, בה אנשים מרבים לברך לשלום כל אדם.
- שלום בין האנושות ועולם הטבע מתהווה בשבת, שכן האדם מפסיק להתערב בטבע, לשנותו ולשעבד אותו לצרכיו.
- שלום בין בני האדם למלאכים – מיד עם כניסתנו מבית הכנסת הביתה מדי ליל שבת אנו פוצחים בשירת "שלום עליכם". זו, כמדומני, הפעם היחידה, שאנו מברכים את המלאכים לשלום.
- שלום בין עם ישראל לקב"ה, כאשר על-ידי זכירת מעשה בראשית בשבת, השבת הופכת לאות ברית בין עם ישראל לבורא עולם.
לאור כל זאת יכולים אנו להבין את פרשת "בהר" הפותחת בשבת הארץ: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא, כה, ד), ומסתיימת בשבת השבועית: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שם, כו, ב).
מיד לאחר מכן פותחת פרשת '"בחוקותי" בהבטחה: "ונתתי שלום בארץ". הפועל "לשבות" חוזר ונשנה בפרשות "בהר-בחוקותי" י"ד פעמים. די פעמים כדי שכל הקורא פרשות אלה יבין עד כמה חשוב לבלום את קדחת העשייה, ולרסן את המתחים הסוציו-אקונומיים ואת שעבוד האדם לאדמה והאדמה לאדם, בהם עוסקת הפרשה, כדי למצוא איזון נכון של שלום עם עצמנו ועם סביבתנו.
מקור לזיהוי השלום עם שבת ניתן למצוא בספר הזוהר (ח"ג קעו, ב, בתרגום) האומר: "בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכול היה להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם". כמו כן אומר ספר הזוהר שמריבות בשבת פוגמות באיכותה ובקדושתה, ולכן יש להיזהר מהן בשבת, ולדבריו, שבת היא זמן נכון להשלמה בין אנשים, שנפלה קטטה ביניהם (תקוני זוהר נז, א).
בקטע הידוע הנ"ל, הפותח במילה "כגוונא", שנאמר בקהילות רבות בין קבלת שבת לערבית, מתאר ספר הזוהר לפרשת תרומה, כיצד עם כניסת השבת נוצרת אחדות בכוחות הרוחניים שבעולם העליון כמו גם בעולם התחתון.[1]
למרבה האירוניה השבת במדינת ישראל הפכה להיות סלע מחלוקת ולא צור שלום. מאז ימי העלייה השנייה המאבקים על השבת אינם פוסקים, כאשר אלה מנסים לכפות חוקים ולהשתרר, ואלה מנסים להיות חופשיים ולהשתחרר. שנים אוחזים בשבת, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, וכשיטת חכמים "כל דאלים גבר" בקביעת חוקים ובג"צים, ובינתיים עפים גיצים והשבת נקרעת לגזרים. לו חכמו ישכילו זאת: יקבעו הסכמות, יישמו אמנות, שכבר קיימות, ויפסיקו מלחמות, שאינן נגמרות.
כמו שהשבת היא זמן השלום, כך ירושלים היא עיר השלום: "עיר שחוברה לה יחדיו" – "שעושה כל ישראל חברים" (תלמוד ירושלמי, חגיגה ב, ו). וכמו השבת כך למרבה האירוניה גם ירושלים – היא סלע המחלוקת הקשה ביותר. מאז נכבש הר הבית בידינו, ובו כיפת הסלע של אויבינו, שנים אוחזים בהר, זה אומר: "שוחרר", וזה דורש: "יוחזר", אלה אומרים ישוחזר ואלה אומרים ימודר, ובפועל: "כל דאלים גבר". גם בנושא ירושלים, כמו בנושא השבת, חשוב לקדם שיח שיוביל להסכמות, ויצמצם מאבקי כוחות. הגורמים הקיצוניים יידרשו לוותר על הגשמת כל מאווייהם לטובת פשרה שכולם יכולים לחיות אתה. הפשרה הנכונה בעיניי דורשת חינוך להכרת ההיסטוריה היהודית בהר הבית, צריכה לבסס את ריבונות ישראל על הר הבית, וחשוב שתאפשר עליה להר הבית בקבוצות מדודות, תוך הסרת החסמים שקיימים כיום. מאידך יהיה צורך למנוע עליות המוניות ופעולות בעלות אופי משיחי שמבקשות לקדם את עבודת המקדש כאן ועכשיו, פעולות שנתפסות אצל חלק מהציבור כהזויות ובקרב חלקים אחרים כאיום.
בששת הימים של המלחמה התקדמה ברכת היובל: "תשובו איש אל אחוזתו", אך ברכת היום השביעי: "שבת שלום" נותרה עדיין רחוקה. "הבטחת התורה של פרשת בחוקותי: "ונתתי שלום בארץ" (ויקרא (כו, ו) צריכה להיות היעד הבא, כי אם "אין שלום אין כלום… שהשלום שקול כנגד הכל" (רש"י שם).
[1] אמירת "כגוונא" החלה בדור הראשון של החסידות, והיא מופיעה לראשונה בסידור ר' אשר מבראד, לבוב ה'תקמ"ח, ובספר ההלכתי "מטה אפרים" לרב אפרים זלמן מרגליות מבראד. נוסח זה התפשט בדור השני של החסידות, בפרט אצל תלמידי ר' דב בער ממזריטש. התפילה מופיעה גם בסידור אדמו"ר הזקן משנת ה'תקע"ו, בעריכת הרב שניאור זלמן מלאדי. קטע זה מדבר על השינויים בעולמות העליונים שמתרחשים עם כניסת השבת, כמו המעבר מן החול אל הקודש, השלווה הבאה לעולם עם כניסת השבת והתמעטות כוחות הדין והכוחות החומריים כשאת מקומם תופסת השכינה (על-פי ויקיפדיה).
