משמעויות שונות ניתנו לאירועי המדבר שפקדו את דור המדבר. רובן עוסקות במשמעות המדבר, ובהסבר לכך שדווקא בו היה על עם ישראל לצעוד בדרכו ממצרים לארץ ישראל, ודווקא בו ניתנה תורה לישראל. ברצוננו להציע שהמילה מדבר שעל שמה נקרא הספר באה מלשון דיבור. דומה שהראשון שקישר בין המילים מדבר ודיבור היה רבי אברהם אבן עזרא שהסתמך על הפסוק: "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה" (שה"ש ד). אבן עזרא הסביר: ומדברך, כמו דיבורך.
אחרי הפרשות הראשונות של החומש שעוסקות בענייני המסגרת של העם (מפקד, מחנות ודגלים וסדרי ההליכה והחניה), ובאנשים שחרגו מן המסגרת (סוטה, נזיר, טמאים, הנשיאים), מגיע הקטע: "ויהי בנסוע הארון". קטע זה יוצר הפרדה בין חלקי הפתיחה הללו, שמתמקדים במסגרת הקבועה ובהלכות החורגים, לבין המשך הספר, המתאר את המאורעות שהתרחש במהלך ההליכה של בני ישראל בבמדבר. באירועי המדבר מהווה הדיבור מרכיב מרכזי ביותר.
מייד אחרי 'ויהי בנסוע': "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'" (יא, א). המקרא אינו מציין מה היה בדיוק תוכן תלונתם. מכך הסיק הרמב"ן שלא היתה כאן תלונה קונקרטית אלא פטפטנות שלילית לשמה: "כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים".
לאחר מכן מגיע האספסוף ומציג דיבור שלילי ממוקד עם טענות קונקרטיות: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם".
בסיום פרשת "בהעלותך: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח".
בפרשה הבאה – פרשת שלח – מגיע חטא הדיבור לשיא עם חטא המרגלים "מוציאי דיבת הארץ רעה".
בפרשה שלאחריה מגיעים דברי המרי והתרעומת של קורח וכל עדתו.
בפרשת חוקת שוב חוטא העם בדיבורי תלונות: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (כא, ה).
בפרשיה שלאחר מכן, גם הגדול מכולם משה רבנו חוטא בדיבור. הוא קיבל את הציווי: "ודיברתם אל הסלע", אך תחת זאת היכה אותו, ועל כך נקבע עונשו שלא להיכנס לארץ המובטחת.
לאחר מכן בפרשת בלק אנו פוגשים בדובר החשוב ביותר שקם לאומות העולם: בלעם, אשר מנסה להכות את עם ישראל באמצעות הדיבור, כאשר הוא מקלל את ישראל.[i]
.למעשה כבר בפרשת "בהעלותך" נכשל משה בכוח הדיבור כאשר הוא פונה אל ה' ואומר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" (יא, כא-כב). תגובת ה' אינה מותירה ספק בכך ש-ה' הקפיד על דברי משה. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא" (שם, כגיא, כא-כב).
ניתן לסכם אפוא ולומר שהקשר בין ספר 'במדבר' ובין הדיבור נראה אפוא מהותי ולא מלאכותי.
על חשיבותו של הדיבור במסורת היהודית אין צורך להכביר במילים. ידוע תרגומו של אונקלוס לפסוק: "ויהי האדם לנפש חיה: "והוה באדם לרוח ממללא". ואכן חכמי ישראל קיבלו את ההגדרה שרווחה בין הפילוסופים לפי הגדרת האדם היא: "חי מדבר", הגדרה לפיה מותר האדם מן הבהמה מתבטא בכוח הדיבור. בעניין זה של חשיבות הדיבור וחובת הזהירות בו אנו רגילים לדבר בפרשות תזריע-מצורע העוסקות בענייני נגעים הבאים על לשון הרע. אולם כשמדברים על לשון הרע בדרך כלל עוסקים בדיבורים של בני אדם כאינדיבידואלים. החידוש בדברנו היום הוא שכוח הדיבור הוא רב משמעות לא רק במישור האישי של התנהגות האדם כיחיד בחברה, אלא גם במישור הלאומי של עם ישראל.
עניין זה השתקף דווקא בדרכם של בני ישראל במדבר בין מצרים וארץ ישראל. במצרים היה עם ישראל נתון בעבדות קשה. העבדות מתבטאת במידה רבה בשעבוד כוח הדיבור של העבדים. אי אפשר לגזול מעבדים את המחשבה והרגשות, אולם ניתן לגזול מהם את כוח הדיבור. עבד צריך להיזהר בכל מילה שהוא אומר. המשעבדים עלולים להעניש אותו או להשתיק אותו. לכן ספר הזוהר מכנה את שיעבוד מצרים בכינוי גלות הדיבור. היעדר חופש הביטוי הוא מהסימנים המובהקים של הדיכוי. כאשר עבדים משתחררים הם עלולים להתבטא בחופשיות יתר, לאבד את השליטה על הדיבור.
כאשר עם ישראל יוצא מעבדות לחרות הוא צריך ללמוד לדבר, ללמוד כיצד מתבטאים אנשים שאינם חוששים ממשעבדיהם, כיצד מדברים כשיש אפשרות לכאורה להגיד הכל, אך צריך לגלות שליטה עצמית. ייתכן שגם רעיון זה עומד בבסיס המצוות הראשונות שהצטוו ישראל: קידוש החודש באמצעות אמירה של בית הדין, ומצוות הפסח שמתמקדת בדיבור עם הדור הצעיר: "והגדת לבנך", וכפי שהציע האר"י שהמילה פסח רומזת ל-פה סח.
ספר במדבר מגלה לנו שסיגול הדיבור איננו דבר קל כלל ועיקר, ובני ישראל נכשלים בכך שוב ושוב. החידוש של ספר במדבר הוא שהדיבור הוא בעל משמעות לאומית, וכישלון בדיבור עלול להוביל לתוצאות מרחיקות לכת לאומה כולה. סיפורי ספר במדבר ממחישים שהעיקרון הידוע: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח כא), איננו נכון רק לגבי חיי האדם, אלא גם לגבי חיי האומה כולה.
מעתה יכולים אנו להבין את העובדה שדווקא בספר במדבר מופיעים דיני נדרים. בספר במדבר יש מעט מאוד דינים הנוגעים לחייו של האדם מישראל כיחיד. יש בו דינים של קורבנות החגים והלכות הנוגעות לענייני המשכן, אולם מעט מאוד הלכות הקשורות לחיי היום-יום של היהודי. כאשר מופיעים דיני ציצית או חלה בחומש זה נדרשו בעלי דרוש ופירוש לתת הסברים מיוחדים לכך. דיני נדרים יוצאים מכלל זה. הם באים בחומש במדבר דווקא משום שהם מלמדים על עוצמת כוחו של הדיבור ועל חובת הזהירות בדיבור. הם מראים שהאדם בדיבורו קובע דברים שאי אפשר להחזירם, באמצעות הדיבור יש לאל ידו להחיל איסורים והתחייבויות שלעיתים אי אפשר לבטלם, ולעיתים ניתן לעשות זאת אך רק על ידי שימוש במנגנון מיוחד שהתורה נתנה לכך.
אנו להבין גם את העובדה שתקופת המדבר נפתחה בשירה וננעלה בשירה. היא נפתחה מיד אחרי צאת בני ישראל ממצרים בשירת הים, ונחתמה בשירת הבאר שבספר במדבר אשר נאמרה בשנה האחרונה לצעידה במדבר, השנה הארבעים. [".] את שירת הים אמרו בני ישראל כשהם חוזרים אחרי משה פסוק בפסוק. את שירת הבאר הם כבר אמרו בעצמם ומעצמם.
לא במקרה "השירה הזאת נאמרה בסוף מ' שנה", כדברי המדרש (במד"ר חוקת יט, כה), למרות שהבאר ניתנה להם כבר בתחילת ארבעים שנות הנדודים.
עם צאתם ממצרים כוח הדיבור היה גולמי ולקוי אצל בני ישראל, אך הנס הגדול של קריעת ים סוף הביא אותם באופן זמני להתרוממות חד-פעמית שאפשרה להם לומר את שירת הים תוך שהם חוזרים אחרי משה. אחרי שעברו ארבעים שנות התנסות בדיבור במדבר, הם היו מסוגלים לומר שירה גדולה בכוחות עצמם: "אז ישיר ישראל…"
לדיבורים יש כוח והשפעה במישור הציבורי. לעתים אנו שומעים בארצנו דיבורי נכאים, דברי התמרמרות וביקורת על תופעות שונות בחברה, וחשוב לזכור ולהזכיר שהאווירה החברתית-ציבורית שיוצר דיבור שלילי היא גדולה והרסנית, הן בתחום המשפחה, הן בקהילה והן בחברה הישראלית כולה.
יש אמירה פופולארית: "חשוב טוב – יהיה טוב". הדבר נכון בהרבה מקרים. אולם ברצוני להוסיף ולהציע כלל חשוב לא פחות: "דבר טוב – יהיה טוב", שכן הדיבור משפיע בהרבה יותר מקרים. איך היתה תכנית ברדיו: "הכל דיבורים"?! הכל דיבורים!!!
[i] ייתכן שהופעת בלעם, המנסה לדבר נגד ישראל, היא תגובה לחטא משה שנכשל בשימוש בכוח הדיבור.
