פרשת דברים וצרכי השעה
הגם שאינני חפץ להכניס את עצמי לתוך סערות המחלוקות ששוררות בימים אלה, סערות שהן פוליטיות, כלכליות ותרבותיות כאחד. כי הא בהא תליא מילתא. יחד עם זה איני יכול שלא לחוש למצבם של קברניטי המדינה, ואף מי שעומד בראשם, שהרי כולנו מצויים בשעת סכנה חמורה, וכולנו משוועים לגאולה ולישועה, ונתלים אנו בעל כורחנו במנהיגינו שבידיהם להצילנו מפח יקוש. אלא שהלה תובע למשפט והלה טובע במשפטים ואלו נמשכים לשביתות מפאת מצוקתם. שביתות שאף אם מוצדקות המה, פגיעתן רעה ומוסיפות הבל לבערת המגיפה בערה המלווה לעיתים באלימות. הסתירות וההתנגשויות בין צרכי בריאות הנפש והגוף מחד, לבין צורכי הכלכלה, המסחר והביטחון מאידך, בין צרכי היחיד לבין צרכי החברה, נראות כמובילות למבואות סתומים ומקלקלות את השורה, שורת הדין והמוסר.
כל זה גלוי וידוע לכל, ואף על פי כן אין קול ואין עונה ליישב תסבוכת מבלבלת זו. ואולי יותר נכון היה לומר כי קולות מרובים ישנם הנאבקים ונלחמים זה בזה, אלא שהפילוג אינו לתועלת, כמאמרו של הלל הזקן (בברכות ס"ג ע"א), "בשעת המפזרים כנוס", רוצה לומר, שמתוך אנדרלמוסיה מפוצלת זו לא תצא הישועה. ואף את אשר מבקש לפשר ולהשיב מעין סדר על כנו, שפתותיו אומנם נעות אך אין קולו נשמע. ואין ביקורת זו מופנית אך ורק למנהיג זה או אחר, אלא כלפי כלל המנהיגות היא מופנית. כנראה כי כל אחד ואחד מתאווה לתיקו ולשלמוניו והריבוי מוביל לקיפאון, כמאמר הפסוק "שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו" (איכה ה' י"ב) והחכם מכל אדם יעץ לנו נכונות כי יש עת לאהוב ועת לשנוא, עת למלחמה ועת לשלום (ראה קוהלת ג' ו' ) כלומר, ישנם עיתים שבהם הצורך הוא להתגבר על השנאה והרצון להילחם ואפילו כאשר נראה שהצדק עם הלוחם, כי גם אז ראוי לתור אחרי הדרך בה "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט) כי המגמה והציפייה היא שאחרי האנחה המרה של "איכה" נוכל לזכות ל"נחמו נחמו עמי"…
וליבי צר לי בקרבי על אותו מנהיג מוקף מוקשים, מהם מגזרת שמיים ומהם מקטרוגי בני אנוש, וההד יוצא בפרשתינו בזעקתו של משה רבינו "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" ( דברים א' י"ב) זעקה של אבל וצום.
ובספרי דברים (פיסקא י"ב) תיאור הדברים שכאילו נאמרו לתקופתנו, מלמד שהיו טרחנים. היה אחד מהם רואה שני ניצח בדין, אומר "יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא. למחר אני מוסיף עליכם דיינים". לכך נאמר "טרחכם", מלמד שהיו טרחנים. וכבר עמד הרמב"ן על מאמר זה באומרו "והדין הזה לא ידעתי אותו שיהיה בעל דין יכול להוסיף דיינים יותר על שלושה בדיני ממונות, וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין…" אלא שהשיבו לו על פי המובא בתוספתא סנהדרין ו' ד' : לעולם מוסיפים על הדיינים עד שיגמור הדין. לעולם מביא עדויותיו וראיותיו לבית דין עד שיגמר הדין. (וראה רמב"ם הלכות סנהדרין ב' י"ג, ושו"ע חושן משפט ג': ד') ומי ידע מתי יגמר הדין וכיצד הוא יגמר. ועד אז נזקקים אנו להנהגה שתוציאנו מהיותנו נאחזים בסבך קרנינו. וממשיך הספרי שם לתאר את דרכי ההאשמה וההתרסה: "ומשאכם"- מלמד שהיו אפיקורסים. הקדים משה לצאת אמרו "מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת אמרו "מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות קשות וחמורות?". ובכך, כל אשר יעשה המנהיג יימצא בו פגם ועילה לאשמה, ומי יצילנו מחיצי גיבורים שנונים. ומסיים המדרש שם בזה הלשון: "ריבכם"- מלמד שהיו רוננים. שאחד היה מוציא סלע בשביל ליטול שניים, שניים בשביל ליטול שלושה… לכך נאמר "ריבכם" שהיו רוננים, כלומר שהיה הרינון (או הרוגן לפי גרסה אחרת) הדיבה וההשמצה מתוך תאוות הממון ואמתחת השלטון.
לבסוף, הבה ניזכר בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ג' י', "שיש למלך רשות… לתקן את העולם כפי מה שהשעה צריכה". וכתב הראי"ה קוק זצ"ל לעניין סמכות השלטון היהודי בארץ ישראל בימינו (בספר משפט כהן סי' קמ"ד) בזה"ל:
נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה… למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם. ובשעת חירום, כפי השעתא דהכא, משפט המלך וסמכויותיו מרובים ומקיפים עד למאוד (ראה רמב"ם שם) ותפילתינו כי לא נזדקק לכולם אלא לאלה "כפי מה שהשעה צריכה".
