ר' הירש, אחד מתלמידי החוזה מלובלין, נסע בדרך. פגש באברך אחד, ושאלו: "האם אתה חסיד?" השיבו האברך: "הלוואי ואהיה יהודי פשוט". אמר לו ר' הירש: "בצעירותי כשנסעתי אל הרבי מלובלין רציתי להיות כמו הבעש"ט, לא פחות מזה. אם רצונך להיות רק יהודי פשוט – אפילו יהודי פשוט לא תהיה". ואכן, כל אדם, ובוודאי כל מנהיג, הרוצה להגיע להישגים צריך לשאוף בגדלות, ולהציב לעצמו רף גבוה של מטרות וציפיות. בחשבון הנפש של הימים הנוראים צריכים אנו לבדוק לא רק את מעשינו, אלא גם את שאיפותינו.
המצווה שלפני האחרונה בתורה היא מצוות הקהל, המופיעה בפרשתנו, ולפיה כל עם ישראל מצווים לעלות לירושלים אחת לשבע שנים במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות,. מטרת ההתכנסות היא: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת… כָּל הַיָּמִים…" (דברים לא, יב-יג). רף הציפיות שמציבה התורה במצוות הקהל הוא לשמור את כול דברי התורה כל הימים. הצלחה של 99% נחשבת בעיני התורה לכישלון. לכאורה, אין זו דרישה ריאלית, אבל התורה רצתה לחנך כל אדם לשאוף למקסימום, לא להסתפק במועט ולא להתפשר על בינוניות. הכינוס הענק והמרשים שהתקיים במעמד הקהל בהשתתפות המלך, הכהן הגדול וכל גדולי ישראל נועד בראש ובראשונה ליצור אצל כל יהודי שאיפות גבוהות לדבוק בתורה, ולהעצים את המוטיבציה אצל כל אדם מישראל להתחזק בשמירת כל התורה בשלמות.
דוגמא מובהקת לחתירה מתמדת לשלמות מציבה בפנינו הפרשה בדמותו של משה רבנו. הפרשה נפתחת במילים: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שם, א). משה כבר הגיע לגיל 120, וזהו יומו האחרון, אך למרות זאת הוא הוא הולך במרץ לחזק את יהושע, למסור לעם ישראל את שתי המצוות האחרונות, ולשאת נאומי תוכחה, ברכה והדרכה לעמו.
בגיל שלו אנשים לא נוהגים להתרוצץ, אם יש לו משהו חשוב לומר – שיזמן את העם אליו! ברם, משה הוא אדם שאינו מפסיק ללכת קדימה. הוא לא מוכן לדרוך במקום אפילו לא יום אחד. משה רבנו לקח ברצינות את מה שכתב בתורה "אם בחוקותי תלכו". הסיסמה שלו היתה כמילות השיר הידוע: "יש ללכת ללכת, יש לנוע לנוע".
אמנם משה היה מודע היטב למגבלותיו, והוא עצמו הצהיר: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" בהנהגת העם, אבל יחד עם זאת כל עוד נשמה באפיו, הוא לא עוצר, אלא ממשיך לפעול כמיטב יכולתו. בכך הציב משה רבנו מודל מדהים של מנהיגות המגלמת דבקות במטרה וחתירה למצוינות ולשלמות עד סוף הדרך.
גם אנחנו, צריכים להיות מודעים ליכולות ולמגבלות שלנו, ולקבל על עצמינו ביום הכיפורים משימות ריאליות ומתאימות. בד בבד עלינו להכיר גם ביכולות ובנקודות החוזק שלנו, ולשאוף קדימה. לא לקפוא על השמרים ולא להסתפק בבינוניות. על כך היה הבעש"ט אומר שענווה יתרה עלולה להרחיק את אדם מעבודת ה', שכן הוא יחשוב שאין למעשיו כל ערך והשפעה (כתר שם טוב, קמה). אמנם לדברי הרמב"ם צריך כל אדם לראות את עצמו בעשרת ימי תשובה כבינוני, אך כוונתו לתפיסה עצמית של מצב מאוזן בין מצוות ועבירות והכרה בכך שיש לו חסרונות מצד אחד, אך גם מעלות מצד שני, והכרה זו מניעה אותו לפעול, להתקדם ולשפר. במה שנוגע להתנהגות אנושית ודתית כל אחד אמור לשאוף למצוינות, ולא להתפשר על בינוניות.
ההליכה קדימה היא מסימני ההיכר של האדם. הנביא זכריה אומר ליהושע הכהן הגדול: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג, ז). המלאכים נקראים "עומדים", אולם בני האדם צריכים להתקדם תמיד. חובתנו כבני אדם היא: 'יש ללכת ללכת', וכדאי גם להזדרז, משום שכבר ביום כיפור הקרוב נצטרך לעצור ל-25 שעות ונידמה למלאכים. אכן עמידה זו היא רק בבחינת עצירה מתודית שנועדה להכין אותנו לתנועה מתמדת קדימה, מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
