בדיחה ידועה ממסדרונות בתי הספר מספרת על מורה שגערה בתלמיד. "אבל לא עשיתי כלום", טען התלמיד. "לכן אני צועקת עליך" ענתה המורה…
אכן, החיים מחייבים עשייה, והתקדמות בחיים דורשת יכולת ביצוע של מטלות ומשימות רבות.
פרשת 'ויקהל' היא פרשה של עשיה קדחתנית. הפועל "ויעש" או "ויעשו" חוזר בה מספר פעמים רב ביותר בהקשר של בניית המשכן, ובעת קריאתה אנו רואים בעיני רוחנו את פעילות קדחתנית ונלהבת שהציפה את המחנה.
העשייה היא מאפיין מובהק של היהדות בכלל. בניגוד לדתות אחרות ששמות דגש על האמונה דוגמת הנצרות, או מתמקדות בהתבוננות ובתודעה כמו הבודהיזם, היהדות מטילה את מרכז הכובד של עבודת ה' על המעשה. אפילו לימוד תורה שערכו לא יסולא בפז, הוא גדול מפני "שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).
אמנם אין היהדות מזלזלת בחשיבותם של אמונות, רעיונות וערכים, אולם גם הטמעתם של אלה נעשית בדרך המעשה, כדברי ספר החינוך: "שאחרי המעשים נמשכים הלבבות". שיטה זו מוכיחה את עצמה גם בתחומים אחרים. כך לדוגמה ידוע שהדרך הטובה ביותר היא דרך הרגליים, ויפה כוחם של טיול וצעידה ברגליים כדי לחזק את הקשר לארץ יותר מאין ספור הרצאות ודיבורים, וכך גדולה הרתמות לפעילות התנדבותית אחת להטמעת ערכים חברתיים מעשר שיחות מוסר.
מצוות השבת אף היא נועדה לדברי הרמב"ם להשריש רעיון והוא האמונה בבורא עולם. לשם מה היא נושאת עמה כל כך הרבה איסורים והלכות, הוא שואל, ותשובתו היא "שהדעות, אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח, לא ישארו" (מורה הנבוכים, ב, לא). אנו חיים בעולם העשייה, ולפיכך המעשים הם הערובה הטובה ביותר לכך שאמונות וערכים יתקבעו, ישרדו ויעברו מדור לדור.
דווקא לאור חשיבותן של המלאכה והעשייה ביהדות בכלל ובפרשת 'ויקהל' בפרט, בולטת העובדה שפתיחת הפרשה איננה בתיאורי העשייה, אלא במצוות השביתה ממלאכה בשבת. הדבר הראשון שאמר משה לבני ישראל כשהקהיל אותם לשם בניית המשכן היה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'". חרף האפיון של היהדות כדת מעשית, היא הייתה הראשונה להביא לעולם את רעיון השבתון השבועי. רעיון זה היה במשך שנים רבות זר ומוזר בעיני העמים, ועם ישראל אף הושם ללעג ולקלס על כך שהוא מתבטל ממלאכה יממה שלמה בכל שבוע.
יום השבתון כבר התקבל באופן אוניברסלי, אולם הפיתוי הכספי והחומרי לוותר על מנוחת השבת, כנראה גדול מאוד, וגורם לחברה הישראלית להחמיץ את ההזדמנות לבסס אותה במרחב הציבורי של מדינת ישראל. על כך כבר התריעו כמה מהדמויות הבולטות בתחיית התרבות היהודית-ציונית בדורות האחרונים, ונזכיר כדוגמה את אחד העם וחיים נחמן ביאליק. אחד העם כתב:
"אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה, בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'…. אפשר לאמור בלי שום הפרזה כי יותר משישראל שמרה את השבת שמרה השבת אותם".
חיים נחמן ביאליק הירבה לדבר, לפעול ולכתוב על החדרת השבת בארץ ואזכיר משפט אחד מדבריו בו הוא קובע:
"ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלה גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש בעולם".
גם במאה ה-21 יש אנשי ציבור הרחוקים מעולם ההלכה שהעלו על נס את ערך השבת, ואצטט קטע בעניין זה מדבריה של חה"כ לשעבר שלי יחימוביץ שכתבה בספרה "אנחנו": 'לפני יותר משלושת אלפים שנה נחקק החוק הסוציאלי המתקדם בתולדות האנושות, וניתן לעם ישראל במעמד הר סיני. אבל המימוש שלו אצלנו נראה כך: מרכז מסחרי הומה אדם, מגרשי חניה מפוצצים, רעש צופרים, קונים, עגלות עמוסות, משפחות נדחקות בתור. והעיקר – קופאיות, זבנים, מאבטחים. עובדים עניים קשי יום, שנפלו קורבן לצד האטום והטיפשי של החילוניות. כיהודייה חילונית אני אומרת:
כל כך מצער שכמה אלפי שנים אחרי שהעם היהודי העניק לאנושות במתנה את החוק הסוציאלי המופלא הזה, כאן, במדינה היהודית שהקמנו, החוק נרמס ברגל גסה, ומאות אלפי בני אדם נאלצים על כורחם לעבוד בשבת. הרוב המכריע של העובדים בשבת אינם עושים זאת מבחירה. הם פשוט לא יתקבלו לעבודה אם לא יתחייבו לעבודה בשבת, ויפוטרו ממנה אם יסרבו. הרי לו היינו שומעים על תופעה כזאת בכל מדינה אחרת, היינו זועקים 'אנטישמיות'. מה שקיבל העבד לפני אלפי שנים, לא מקבלת היום הקופאית המבוגרת ממגדל-העמק, או הצעירה ממוצא אתיופי, שמשרתת את החבר'ה הטובים בחנות AM-PM במרכז הארץ. מה שקיבלה הבהמה בהר סיני לא מקבל היום איש ההיי-טק שחייב להיות זמין לבוס… האם אנחנו יכולים להשתחרר לרגע מהעוינות האינסטינקטיבית לחרדים, ולהבין שבכל הקשור לשבת – הניצחון הזה הוא ניצחון פירוס, שבו החילונים הם המפסידים?" (יחימוביץ', 2011).[1]
מצוות השבת היא כמדומני המצווה היחידה שמוזכרת בכל אחד מחמשת חומשי התורה, ודומני שהיא המצווה שבין אדם למקום שחוזרת במספר הפעמים הרב ביותר, במצוות שבין אדם לחברו חוזר שוב ושוב הציווי על היחס לגר. אחד החידושים שיש באזכור של מצוות השבת בפרשתנו הוא שנאמר בה: "וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַ-ה'" (שמות לה 2), זאת בניגוד לעשרת הדברות, שם נאמר: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ 8). נראה שהדגש בפרשתנו הוא על המרכיב של "לכם" שיש בשבת – הזכות למנוחה ומתן האפשרות לאדם העובד לצאת ליממה אחת ממועקת הפרנסה ולהירגע מצרות השגרה. מה חבל שמרכיב זה מוחמץ בזמננו.
על מנת להגיע למצב שבו העם חופשי בארצנו, והאזרחים נהנים מזכויות דמוקרטיות גם בשבת, ויחד עם זאת להעניק את הצביון היהודי למדינתנו יש צורך בליבון משותף של כלל הציבור באשר לצביונה של השבת במרחב הציבורי בישראל. במקום יוזמות של כפיה דתית, המסבות נזק יותר מתועלת, ראוי לקדם את השבת כנושאת בשורה ערכית וחברתית לכל אזרח בישראל, ובמקום חקיקה פלגנית רצוי לאגד כוחות ולהגיע להסכמות רב-מגזריות שיאזנו בין צורכי האזרחים לערכי המסורת, ואם תרצו שכך יהיה במדינת היהודים – אין זו אגדה.
[1]. יחימוביץ', ש' (2011). אנחנו: על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל, תל-אביב: עם עובד,
