הייתכן שמיד אחרי מעמד הר סיני רוצה עם ישראל לעבוד לעגל בתור אלוהים אחרים? שאלה מטרידה זו מקבלת מענה הולם בפרשנותו של הרמב"ן, לפיה בני ישראל לא התכוונו כלל לעבוד לאל זר, אלא ביקשו תחליף למשה, שעלה להר סיני ומאז נעלמו עקבותיו. לדברי הרמב"ן, בני ישראל אמרו: "נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על פי ה'"… (לב 1). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם דברי העם לאהרן:
"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שם).
ברם, פירוש זה מותיר אותנו עם שאלה אחרת: אם בני ישראל מחפשים תחליף למנהיג, ולא תחליף לא-לוהים, מדוע הם רוצים ליצור יצירה חדשה, דוגמת העגל? מדוע הם לא בחרו באהרן במקום משה? ומה היה רע אילו מינו תחתיו את יהושע תלמיד משה ומשרתו הנאמן, שכבר הוכיח עצמו כמנהיג בשטח במלחמה נגד עמלק, ומה בדבר בצלאל שהיה "מלא רוח חכמה"? ואם יהושע ובצלאל היו צעירים מידי, הרי לא אלמן ישראל, וניתן היה מן הסתם למצוא דמויות מופת אחרות בין ראשי השבטים או שרי האלפים שיוכלו לעמוד בראש העם במקום המנהיג שעלה אל הערפל וממנו עדיין לא שב?
נראה שבני ישראל הגיעו למסקנה שאין שום דמות אנושית הראויה להתייצב בראש העם, ולכן יש לבטל לחלוטין את מוסד המנהיגות, ולהחליפה בדגם שונה לגמרי של הובלת העם. לא עוד מנהיג בשר ודם, אלא דמות סמלית כלשהי.
אחת הטעויות הקשות של עם ישראל בחטא העגל הייתה, אפוא, בכך שבמקום לנסות לרפא את המצב, הם העדיפו להרוס את הכל. בכך הם ביטאו נטייה טבעית ומוכרת לפתור בעיות באמצעות פתרון גורף, הורס וטוטלי, "זבנג וגמרנו”. האמת היא שבדרך כלל יש לפתור בעיות על-ידי טיפול סבלני, הדרגתי וממוקד, ולהיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים.
התופעה של פתירת בעיות על ידי הריסה מוחלטת חורזת את פרשת "כי-תשא". כאשר משה רבנו ראה את המחולות של בני ישראל סביב העגל, הוא נקט בפעולת הרס דרסטית של שבירת הלוחות. כאשר ה' רצה לפתור את בעיית חוסר היציבות וחוסר הנאמנות של העם שהתגלתה בחטא העגל, הוא מודיע למשה על פתרון קיצוני וגורף של השמדת עם ישראל, ויצירת עם חדש. ברם, גם ה' וגם משה לא התכוונו באמת לחסל את הקיים. אדרבה, סביר יותר שכל אחד מהם ביצע מעין תרגיל פדגוגי. משה שובר את הלוחות, כדי שהעם יזדעזע וירצה להשיג אותם מחדש, ו-ה' רק "העמיד פנים" שבכוונתו להשמיד את עם ישראל, וכשאמר למשה: "עַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם", הוא רמז לו שיתפלל עליהם ויביא את העם לתיקון מחודש. הקב"ה כמו גם משה רבנו באו דווקא ללמדנו שלא פותרים בעיות באמצעות פעולות הרס קיצוניות וטוטליות.
הנטייה לבחור בפתרונות גורפים, קיצוניים ודרסטיים ניבטת אלינו מהשיח הציבורי לעיתים קרובות, אך ראוי להתגבר עליה. כאשר מפעל גדול נמצא במשבר, לא צריכים למהר לסגור אותו, אלא לנסות לפתור את בעיותיו. אם חיילים דתיים נתקלים בבעיות בצה"ל, יש לטפל בהן באמצעות שיח חיובי, ולא במאבקי כוח שעלולים לגרוע מהמוטיבציה לשרת בצבא, אם ראש ישיבה או מכינה מתבטא בצורה בוטה ופוגענית, לא צריך לאיים בסגירת המקום, ואם מוסד הרבנות סובל מליקויים קשים, יש להבריא ולרענן אותו, אך לא לבטל אותו מן היסוד.
גם בחיינו האישיים מתעוררת לא אחת הנטייה לפתור בעיות באמצעות פעולה דרסטיות וקיצוניות. לא אחת קורה שבני זוג ממהרים לפרק את הקשר ביניהם, במקום לטפל בבעיות הזוגיות באופן ממוקד ובסבלנות. לא פעם אנו עדים לאדם שעזב את עבודתו או הפסיק את לימודיו בגלל קשיים מסוימים, בשעה שיכול היה לחכות עם ההחלטה ולחפש פתרונות יצירתיים.
אנשים נוטים לנקוט בצעדים דרסטיים וקיצוניים כשהם נמצאים במצבי ייאוש ומפח נפש, אולם ברוב המקרים הפתרון האימפולסיבי של "זבנג וגמרנו" הוא בבחינת דרך קצרה שהיא ארוכה. בדרך כלל ראוי ורצוי לחפש פתרונות בונים, משקמים ויצירתיים, שמשכללים את הקיים ומחדשים את הישן, ולא למהר לזרוק לאש, תוך הימור שבמטה קסם יצא תחליף אידיאלי.
