המנהג להתחפש בפורים אומץ כנראה בעקבות הקרנבלים האירופאים, אולם המסורת השכילה להטעין אותו בהסברים עמוקים ומעניינים. גם מבלי שניכנס להסברים אלו, ברור שכמה מעלות טובות לתחפושות עלינו. הן יוצרות אווירה של שמחה, מאפשרות שחרור מעכבות, ומסייעות לאביונים לאסוף כסף בלי בושה, כשזהותם מוסתרת מאחורי התחפושת.
מה בעצם מבדיל בין בגד ובין תחפושת? נראה שבהגדרה תחפושת היא הופעה חיצונית שבאה להסתיר את הזהות האמתית של האדם, בעוד שבגד נועד להדגיש את הזהות שהאדם מעוניין להיות מזוהה אתה.
האדם עושה את הבגדים, אך הבגדים, כידוע, גם עושים את האדם, כשהם מעניקים לו תחושת חשיבות ותודעת השתייכות, הרגשה חגיגית או אווירת חולין. ברגע שליצן רפואי מניח על אפו חתיכת פלסטיק אדום, התנהגותו משתנה ויחסם של כל הסובבים אליו משתנה. כשצעיר לובש מדי צבא, נכנסת בו לא פעם רוח אחרת, סגנון דיבורו והליכותיו מקבלים תפנית.
הבגדים משפיעים גם על יחס הזולת. הלובש בגדים מכובדים נוהגים בו כבוד, והלבוש בפשטות זוכה ליחס פשוט. המילה "בגד" קשורה לשורש "בגידה", וכך גם המילה "מעיל" רומזת למעילה, שכן הבגדים עשויים להציג מצג שווא וכזב לגבי טיבו של האדם, אך למרות שעובדה זו ידועה לרבים, אנשים נוטים לשפוט לפי מראה עיניהם.
שתי התופעות שציינתי לעיל בלטו לנגד עיניי בעולם הישיבות החרדיות, בו עשיתי את מיטב שנות עלומיי. יכולתי להרגיש היטב את יתרונו של הבגד המהודר, לבישת החליפה והכובע לפני תחילת התפילה תרמו תרומה משמעותית לתחושת כבוד ורצינות ולשינוי תודעה לקראת התפילה. בה בעת אני יכול להעיד שבעולם הישיבות, כמו גם בעולם הרבנות, קיימת החשבת יתר של המלבוש שגורמת לרכישת כבוד מדומה ולרחישת כבוד מיותרת. במקום בו ניתן היה לצפות להעדפת הפנימיות והרוחניות על פני החיצוניות, ישנה נטייה בולטת להתרשם מאדם לפי לבושו. אברך צעיר המתהדר בפראק שחור ארוך ובכובע רבני יזכה ליחס של כבוד ויקר, ואילו תלמיד חכם צנוע הלבוש כאחד האדם יימנה כמעט תמיד עם פשוטי העם.
פרשת השבוע, 'תצווה', מתמקדת אף היא בבגדים, בגדי הכהונה. ה' מצווה את משה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת… ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות, כח 3-2). ישנן שתי גישות בפרשנות לגבי תפקידם של בגדי הכהונה. מחבר "ספר החינוך" מסביר שהם נועדו לסייע לכוהנים להתרכז בעבודת הקודש שלהם ולזכור לפני מי הם עובדים. לעומתו, הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" כותב שמטרתם היא להעצים את יוקרת הכוהן בעיני העם: "שיהא נכבד בעיני הבריות שידעו ויבינו כי הוא במעלה עליונה מהם". הראשון מתאים יותר למילים: "לקדשו לכהנו לי", ואילו השני מתבסס בעיקר על הגדרת הבגדים "לכבוד ולתפארת".
הבגדים ממלאים תפקיד חשוב גם במגילת אסתר. על הפסוק: "ותלבש אסתר מלכות" דורשים חז"ל: "שלבשתה רוח הקודש", או שהיא "לבשה מלכות בית אביה". חכמים מתארים בכך את השינוי המשמעותי שהתחולל באישיותה ובתודעתה של אסתר כאשר החלה במשימת ההצלה. בשעה שהחליפה את בגדיה ולבשה בגדי מלכות, היא המירה את הדימוי העצמי שלה כנערה שתקנית וצנועה, הנגררת בעל כורחה אל המלך, בתודעה עצמית של מלכה, צאצאית לבית המלכות של שאול המלך, הצועדת בראש מורם, בתחושה של שליחות, ובאמונה שהיא מסוגלת ליזום ולפעול מתוך שליטה וכושר הנהגה. כשהרגישה שבגדי המלכות הולמים אותה, הבינה אסתר שבדיוק לעת כזאת היא הגיעה למלכות, עת אשר הדם המלכותי הזורם בעורקיה יתבטא בגבורה, עצה ותושייה.
בגדי המלכות שלובשת אסתר ממחישים את ההיפוך בין מעמדה ומצבה לזה של קודמתה בתפקיד, גברת ושתי. ושתי התבקשה להופיע במשתה המלך "בכתר מלכות", ולפי הפשט התכוון אחשוורוש שהיא תופיע במיטב בגדיה, כולל כתר המלכות, אותו מן הסתם לא חבשה באופן יום-יומי. ברם, חז"ל פירשו שכאשר אחשוורוש ביקש שתבוא "בכתר מלכות", הוא התכוון לכך שתופיע בכתר מלכות בלבד (מגילה יב, א). נראה שחז"ל ביקשו להסביר בכך את סיבת הימנעותה של ושתי מלבוא בדבר המלך, ובה בעת הם רצו לחשוף במערומיו את עולמם הרוחני של אותם נכבדים נשואי פנים וקלי דעת. הפרשנות של חכמים לפיה המלך ביקש שוושתי תבוא בכתר מלכות בלבד, נועדה להראות כיצד הפרתמים ושרי המדינות, השרים והמנכ"לים המכובדים, שהסבו אל שולחן המלך במיטב מחלצותיהם, בחליפות של שלושה חלקים ועניבות פרפר, אך לדידם הבגד עושה את האדם ואת היופי של הגבר, ואילו העירום עושה את האישה ואת יופיה. הם מתנאים בבגדי מלכים, אך את המלכה הם רוצים לראות בבגדי המלך החדשים.
גם בפעילותו של מרדכי הבגדים משחקים תפקיד משמעותי: הוא לובש שק ואפר בשומעו את גזירת המן, ועוטה לבוש מלכות, כאשר המלך חפץ ביקרו. אצל מרדכי, כמו אצל אסתר, ניתן לראות את השימוש בבגד לשתי המטרות עליהן הצבענו: בגדיו המשתנים יוצרים ומשקפים את תחושותיו, ובה בעת הם משמשים גם לקידום מטרותיהם באמצעות הרושם שהם יוצרים בקרב כל רואיהם.
בדרך כלל אנשים בוחרים לעצמם בגדים שהולמים אותם ומתאימים לאישיותם. אולם לעיתים האדם נדרש להתאים את עצמו לבגד שעליו ללבוש. הקצין בצבא או המשפטן בבית המשפט מתאימים את התנהגותם למה שמדיהם מייצגים. תלמידי הסבא מסלבודקה הקפידו מאוד על הופעה חיצונית מהודרת, מתוך תפיסה שמראה מכובד יגרום להם להתנהגות מכובדת, וירחיק אותם ממעשי זילות ונלוזות. בכך טמון גם אחד היתרונות של סממני הלבוש הדתי. הזיהוי של אדם כדתי באמצעות כיסוי ראש וכדומה יוצר מודעות עצמית, כמו גם ציפייה חברתית להתנהגות מוסרית, ראויה ומכובדת.
לפיכך, אם נחזור אל תחפושות פורים, הדבר המשמעותי ביותר איננו התחפושת, אלא השלב בו מסירים אותה. בשלב זה אנו חוזרים אל עצמנו, ושואלים את עצמנו: מי אני באמת? עם איזו דמות אני מזדהה? וכיצד אני רוצה שאחרים יזהו אותי? אנחנו יכולים אם כן להתחפש למלך או למלכה, לדמות מהסרטים או לדמות מהחיים, לפיל או לעכבר, העיקר הוא שכאשר נסיר את התחפושת ונצהיר: אני לא סופר-מן ולא סופר-מנטש, לא פיל ולא עכבר – נדע לקבוע בברור מי אנחנו באמת.
