פעמים רבות עלי לעזור לחתן הנרגש בטקס החופה באמירת המשפט המסובך "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". עם זאת אני מקפיד להימנע מלומר את המילה "לי", שהרי הכלה מתקדשת לו ולא לי. המילה הקצרה הזו: "לי" היא משמעותית וחורצת גורלות. אם אדם שולח שליח לקדש עבורו אישה, והשליח אומר "הרי את מקודשת לי", האישה תהיה מקודשת לשליח ולא למשלח. עליו להקפיד אפוא לומר: "הרי את מקודשת לפלוני".
על המילה האחת והמיוחדת "לי" שבפתיחת הפרשה: "ויקחו לי תרומה", הוסיפו חז"ל מילה אחת מיוחדת ואמרו: "לי – לשמי" (תנחומא א, וברש"י). מכאן התפתחו דברי תורה רבים על חשיבות הכוונה הטהורה בעת נתינת תרומה וצדקה, וכך מי שיפתח ספר של דברי תורה לפרשת השבוע יוכל לגלות עשרות דברי תורה וסיפורים הקשורים במילה הקצרה הזו (בספר "עיטורי תורה", מאת א"י גרינברג, לדוגמה, מופיעים לא פחות מ-14 דברי תורה שונים על המילה "לי".
כמו כן נוצרו דרשות שלמות וסיפורים רבים על כך שנתינת צדקה צריכה להיות לשם שמיים.
כך, למשל, מסופר על אחד האדמו"רים שבאופן קבוע היה נותן צדקה לעני שהתדפק על דלתו, ולאחר מכן היה רץ אחריו כדי לתת לו פעם נוספת. כששאלוהו על המנהג המשונה החוזר ונשנה, הסביר שבפעם הראשונה הוא נותן מתוך רגש של חמלה כלפי העני, וכשהוא דולק בעקבותיו הוא נותן לו פעם נוספת מתוך כוונה לשם קיום מצוות צדקה.
האמנם נתינת צדקה חייבת להיות מתוך כוונה לקיים מצווה? האם עלינו לקיים מצוות בכלל, ומצוות שבין אדם לחברו בפרט, רק לשם שמיים?
בגמרא נחלקו חכמים בשאלה האם מצוות צריכות כוונה (ר"ה כח, ב), ונחלקו הראשונים בעקבותיהם. השולחן ערוך הביא את שתי הדעות והכריע שמצוות צריכות כוונה (או"ח ס, ד). לפיכך אדם ששהה בביתו ושמע מבלי משים קול שופר או קריאת מגילה מבית הכנסת הסמוך, לא יצא ידי חובה אם לא התכוון במפורש לקיים את המצווה.
האם עיקרון זה חל גם על מצוות שבין אדם לחברו? רבים מאחרונים שדנו בשאלה זו סבורים שלא. הנימוק העיקרי לכך הוא שבמצוות אלה העיקר הוא התוצאה, בעוד שמצוות שבין אדם למקום עיקרן בעצם הציות לרצון ה'. כאשר אדם שומע קול שופר בראש השנה או נוטל ארבעה מינים בסוכות הוא מקיים מצווה, משום שבכך קיים את צו הבורא, גם אם אין למצווה שביצע כל השפעה ניכרת ולא תוצאות ברורות. לעומת זאת כשפודים שבויים, העיקר הוא בכך שהשבוי נפדה, כשעוסקים בצדקה ובגמילות חסדים העיקר הוא שהענקנו למקבל את מה שהיה צריך, וכשנותנים מתנות לאביונים או שולחים משלוח מנות לסעודת פורים, העיקר הוא שהאביונים והרעים קיבלו מזון מיוחד לסעודת פורים.
ואכן במצוות צדקה אומרים חז"ל שגם אם הנתינה נובעת ממניעים אגואיסטיים לחלוטין היא נחשבת לנתינה ראויה. חכמים אמרו: "האומר: סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור" (ר"ה ד, א ועוד).
גם במצוות שבין אדם למקום, אין צורך בכך שהמקיימן יתכוון כוונות טהורות מעבר לכוונה הבסיסית לקיים את מצוות ה'. כל כוונה נוספת, היא בגדר הידור מצווה. מפרשי המשנה עומדים על כך בפירושיהם לדברי אנטיגנוס איש סוכו במסכת 'אבות', שהיה אומר:
"אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס" (אבות א, ג).
הם מסבירים שיש דרגות שונות בעשיית המצוות, ודברי אנטיגנוס מתייחסים לאנשים בדרגה רוחנית-תורנית גבוהה ביותר, שצריכים להשתדל שכל מעשיהם יהיו לשם שמיים. כזכור חז"ל ציינו שדברי מסכת אבות הם בגדר משנת חסידים (בבא קמא ל, ב), והם באים להציב רף דרישות אידיאלי שבדרך כלל איננו בר-השגה לכל אדם. הציפיה הבסיסית מכל אחד היא שיקיים מצוות ויעשה מעשים טובים, מבלי שידקדק בכוונות ובמניעים.
לאור זאת דברי חז"ל על המילים "ויקחו לי – לשמי" לא באו לתבוע כוונות נאצלות בכל המצוות, אלא נועדו דווקא להדגיש את הדרישה המיוחדת שהיתה בעניין בניית המשכן. בהקמת המבנה שנועד להשראת שכינה בישראל, היה צורך מיוחד בנתינה לשמה, אך בשאר המצוות ובכל יתר המעשים הטובים שאנשים עושים – העיקר הוא עצם העשייה, ואין לדקדק בטיב הכוונה.
לתובנה זו יש משמעות רבה בתקופתנו, שבה המניע האישי עומד במרכז הפעילות האנושית. "לי" הפך להיות כיום המניע העיקרי, ולא מדובר במובן של "ויקחו לי תרומה". בדורות קודמים הייתה ההתכווננות – לזולת, וכך קראו למאכלים שונים: "רוגלך, כרפלך, קניידלך". כיום ההתכווננות היא לאני, ומחפשים סיפוק אישי, לכן והחטיפים נקראים: "ביסלי, יוגלי, דוגלי וכיף-לי", וכול פעוט בן שלוש מדבר בלשון "בא לי" ו"לא בא לי". גם בשמות שהתחדשו בזמננו מככבת מילת השייכות "לי": לי, ליאת, לימור, ליאור, ליבת, ליה, ליהי וכדומה. לאלה מצטרפים גם שמות לועזיים של מכשירים טכנולוגיים שמתחילים באני: אי-פון, אי-פד, אי-רובוט.
בגיוון הדתי של החברה בימינו יש רבים המקיימים גם מצוות שבין אדם למקום, לא מתוך כוונה לקיום המצוות, אלא מתוך מניעים אחרים הקשורים בתוצאה שלהן. ייתכן שאדם הולך לתפילת שבת, לא משום שהוא רוצה לקיים מצוות תפילה, אלא מפני שהשירה והאווירה מביאים אותו לשמחה ולהתרוממות רוח, או אפילו כדי לפגוש את חבריו לקהילה. עשוי אדם ללמוד תורה בלא כוונה ללמוד תורה לשמה, אלא משום שהוא מוצא בכך עניין וסיפוק, או אפילו כדי להעביר בנעימים את שעות הפנאי. יש מי שישללו כל ערך ממצוות אלה, אולם, לדעתי, ניתן להחיל את העיקרון שהזכרנו לגבי מצוות שבין אדם לחברו גם על מצוות אלה, בהן אנו עדים לתוצאות החיוביות.
בדור המתמקד בסיפוק האני חשוב להזכיר את דברי רבי עובדיה מברטנורא, לפיהם אף הנאה ממצווה נחשבת למצווה, שכן "כל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה" (בפירושו לאבות ד, ב). לכן אל תרגיש רע אם אתה מרגיש טוב בקיום המצווה. "עשה לי טובה", אומר ה', "וקיים מצוות ומעשים טובים, אפילו אם אתה מתכוון: אני עושה טובה לי, לעצמי".
