כשהיינו צריכים לחזק ולגרז את מזחלות הנגמשים והטנקים בצבא, היו אומרים לנו: "זכרו שחוסן השרשרת נקבע לפי החוזק של החוליה החלשה ביותר שלה".
העיקרון הזה משתקף, להבנתי, גם בפרשת 'משפטים', שבאה מיד לאחר מתן תורה, ופותחת בדאגה לעבד ולאמה. השרשרת של גן המצוות (53) שבפרשה מתחילה במתכוון דווקא בחוליות החלשות בחברה. גם בהמשך הפרשה בולט ריבוי המצוות שעוסקות ביחס לחלשים, כגון גרים, עניים, יתומים ואלמנות. אחד המאפיינים הייחודיים של דיני התורה בהקשר זה הוא שהתורה מטילה חובות ביחס כלפי אלה.
מושג החובה עומד בניגוד למושג הזכות שדומיננטי בחברה בת זמננו. הערכים הדמוקרטיים הרווחים בחברות המתקדמות יצרו מגילת זכויות ארוכה לפיה כל אזרח זכאי לשמירה על כבודו ועל חירותו, הוא בעל זכות לחופש דת ולחופש מצפון, חופש העיסוק וחופש הביטוי, ועוד. כל אלו הם עקרונות חיוביים, אולם התורה דורשת הרבה מעבר להם. היא דורשת יזמה אקטיבית של אנשים למען האחרים בחברה, תוך ויתור אישי וגילוי דאגה ואכפתיות אנושית. בחוק האזרחי, המבוסס על מושג הזכות, אין מקום לחייב בעלי ממון להלוות לעניים, אי אפשר לדרוש נתינה לצדקה או עשיית גמילות חסדים, כגון ביקור חולים וניחום אבלים, ואין כל זכות לזקן שמחייבת את הצעיר לקום מפניו באוטובוס.
ההלכה יכולה לחייב את כל אלה, משום שהבסיס לכל החובות שלה איננה בהגנה על זכויות ואינטרסים של האזרחים, אלא הוא מצוי בצו הא-לוהי. מטרת הצו הזה איננה רק להגן על אנשים מפני פגיעה בזכויותיהם, אלא לתקן את כל בני האדם, החלשים כמו גם החזקים, ולהפוך את כולם לטובים יותר, ואת החברה כולה לטובה יותר.
מכאן נגזרת הבחנה נוספת בין דרישות התורה לבין המקובל בחברה בת זמננו. בחברה האזרחית המודרנית הדרישות החברתיות והכלכליות מוטלות בעיקר על הממסד ועל הארגונים השונים. משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי והרשות המקומית אמורים לדאוג לבעלי מוגבלויות, למובטלים ולמצויים מתחת לקו העוני ועמותות וולונטריות משלימות את החסר.
החברה הכללית אינה תובעת מכל אחד מחבריה שייחלץ חושים לטובת החלשים. מצוות התורה, לעומת זאת, דורשות מכל אדם לראות את צרת חברו לנגד עיניו, ולעשות מה שלאל ידו כדי לעזור. האמונה הדתית לא רק דורשת עשייה, אלא גם מעניקה מוטיבציה ותעצומות נפש לפעול למען האחר חרף הקשיים והוויתורים שכרוכים בכך.
מספרים על האדמו"ר הראשון מגור, בעל "חידושי הרי"ם", שכאשר שמע על חסיד עשיר מחסידיו, שעומד לפנות דייר עני ואביון מדירה שבבעלותו, הוא קרא לו והחל להטיף לו מוסר. טען החסיד: "וכי מפני שהעני הזה מתגורר בדירה שלי, אני מחויב לעזור לו יותר מאחרים? מדוע שהציבור לא יתגייס ויתרום לו?"
ענה לו הרבי: בגמרא נאמר כי מי שהיה עבד לשני אדונים, ואחד מהם שחרר אותו, כופים גם את השני לשחררו, כדי שאותו עבד לא יישאר במצב שחציו עבד וחציו בן חורין, ולא יוכל להתחתן לא עם שפחה ולא עם בת ישראל. נשאלת השאלה: מדוע על אותו אדון לוותר על עבדו ולשחררו בחינם? מדוע לא הטילו חכמים חובה על כלל הציבור לאסוף כסף כדי לפדות אותו? התשובה היא שאם אותו עבד נפל בחלקו של אותו אדון, גם המשימה האנושית-מוסרית לגלות התחשבות כלפיו, מוטלת עליו.
הקב"ה מזמן לכל אדם מצבים בהם הוא פוגש באחר הנתון במצב דחוק, ועל האדם להיענות לאתגר, ולראות עצמו כמי שנקרא לסייע לאנשים שנקרו בדרכו. החובות המוסריות ביהדות אינן מוטלות רק על הציבור, אלא הן הוראות ישירות לאדם הפרטי. יש ליישם ואף להרחיב אותן בהתאם למציאות החברתית של זמננו. מצוות אהבת הגר צריכה להיתרגם גם לאהבת העולה החדש המרגיש כזר, היחס ליתום ולאלמנה צריך להתפרש גם כחובה לעזור לגרושות, לגרושים ולמשפחות חד-הוריות מכל סוג, החובות כלפי החרש והעיוור נכונות לכל בעלי המוגבלויות, ומעל לכל יש לשים לב לקשישים שרוב ההגדרות חלות עליהם בו זמנית. מיד לאחר מתן תורה, אנו נדרשים להשכיל אל דל, ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש שיתקיים בה "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט).
