מספרים על פרופ' יונה סאלק, שבתקופה בה עבד על פיתוח החיסון נגד שיתוק ילדים, הייתה אשתו מכינה לו כריכים בבוקר, וכיוון שיודעת אישה נפש בעלה, הייתה מתקשרת אליו כמה פעמים במשך היום כדי לוודא שכבר אכל. הוא היה עונה לה: "עדיין לא, עוד מעט אוכל". כשחזר הביתה הייתה אשתו שואלת מדוע איננו אוכל בזמן, ופרופ' סאלק ז"ל היה עונה לה: "איך אני יכול להפסיק בעבודתי ולאכול, כשאני רואה לנגד עיניי את עיניהם של אלפי ילדים משותקים שמתחננים אלי ואומרים: "ד"ר, תציל אותנו"…
כזו הייתה מסירותם של אישים דגולים שהקדישו את עצמם למען הציבור, ואב לכולם הוא אבי הנביאים, משה רבנו, שהיה כולו קודש להנהגת האומה ולהבאת דבר ה' לעולם. כך אירע שמשה ישב "לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם… מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ולא הרגיש שהתוצאה עלולה להיות: "נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה" (יח 8).
אולם, כיצד ייתכן שמשה עסק בשיפוט כל היום, הרי היה עליו גם ללמוד תורה ולקיים מצוות נוספות? חז"ל עמדו על שאלה זו בגמרא (שבת י, א), תוך שהם מתארים את רב חסדא ורבה שישבו בדין שעות ארוכות, עד שהרגישו שהם מתמוטטים מבחינה פיזית. בא רב חייא בר רב בפניהם ושאל: "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".
הראי"ה קוק בפירושו עין אי"ה (שם) מסביר שהאמוראים הנזכרים התחבטו בדילמה עקרונית: הם הקדישו את עצמם לטובת הכלל, ולכן לא רצו לחדול מהישיבה בדין אף לא לרגע קט, ואף לבריאותם לא דאגו, שכן כיצד יעזבו עניינים שברום עולם וילכו לעסוק בענייניהם האישיים?! רב חייא לימד אותם שהדאגה לצרכיהם האישיים החיוניים אינה עומדת בסתירה לעבודתם למען הכלל. ההצלחה והיעילות של הפעילות הציבורית מחייבת שהאדם לא יזניח את עצמו, ישמור על בריאותו הפיזית, וכך גם ידאג להתפתחותו האישית הרוחנית. הרב קוק קובע כי "כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל". עיקרון זה צריך להיות לנגד עיניהם של כל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה. אם הם אכן פועלים במסירות לטובת הכלל, הקב"ה ישלם שכרם גם על הזמן שיקדישו לעצמם.
חכמי ישראל ודייניו בדורות עברו נזקקו לחיזוקים כדי שידאגו גם לעצמם. כיום עולה לעיתים חשש שקברניטי הציבור דואגים רק לעצמם. זהו כמובן חשש מוגזם, ואין ספק שרוב השופטים והמנהיגים בישראל רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם, ועושים עבודתם נאמנה. עם זאת, הקריטריונים למינוי דיינים שעולים מפרשתנו מציבים רף גבוה של ציפיות שעלינו לשאוף אליהן.
הרמב"ם מסכם בהלכות סנהדרין (ב, ז) שדייני ישראל "צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, עליהם להיות אנשים "…שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות… ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע… ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול". דיינים כאלה יהיו בוודאי בבחינת "דיין שדן דין אמת לאמתו המשרה שכינה בישראל" (בבלי, סנהדרין ז, א).
אכן, כבר בזמן משה היה קשה למצוא דיינים כאלה, ולמרות שמשה חיפש שופטים שיצטיינו בארבע מידות: "אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע", הוא "לא מצא אלא אחת, שנאמר: "וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙" (שמ"ר ל, י).
בהמשך דבריו שם מדגיש הרב קוק שהישגיו של איש ציבור לא צריכים להימדד באופן כמותי, אלא איכותי, וכשהוא דואג לצרכיו הפיזיים והרוחניים במידה נכונה, הוא עשוי להגביר בכך את איכות פעילותו.
לכן, לדברי הרב, "טובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדי את הכוח הרוחני".
הקושי להקדיש זמן לעצמנו אך בה בעת לעשות למען אחרים, הוא בעיה תמידית בחיי האדם המודרני שעסוק במחוייביות ועשוק מכוחות. הצורך לאזן בין עיסוקים וצרכים שונים הוא קושי אקוטי, בהיותנו שקועים בים של מטלות: עבודה ולימודים, משפחה וסידורים, תרבות פנאי וחברים, וכך חוסר סיפוק וחוסר הספק הם תדיר מנת חלקנו. ברוח האמירה של רב חייא בגמרא, ובהמשך לדבריו של הרב קוק בעין אי"ה, עלינו להשקיע זמן איכות בדברים הראויים, וליצור סדרי עדיפויות המותירים זמן לעניינים חשובים, ולא מתמקדים רק בעבודה ובצרכים הדחופים.
