הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל".
נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם. השם "אדם" מחדד במיוחד את מעמדו של היחיד, שכן התואר 'אדם' מתאפיין בכך שאין לו לשון רבים. יש לשון רבים ל"איש" – "אנשים, ל"אישה" – "נשים", וכן הלאה, אך אי אפשר לומר "אדם" – "אדמים". התואר "אדם" בו פותח ספר "ויקרא" מדגיש שכל העשייה הדתית והחברתית וכל העולם שלנו תלויים באינדיבידואל, באדם היחיד.
חשיבות מעמדו של האדם עולה כבר מסיפור הבריאה, שפותח את ספר בראשית, וחכמים הסבירו שהאדם נברא יחידי, על מנת ללמד על הערך של כל אדם. לפיכך אמרו שחייב אדם לומר: "בשבילי נברא העולם", ו"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז). בסיפור בניית המשכן יש כידוע, הקבלות רבות לבריאת העולם, וכשם שהבורא החל את יצירת המין האנושי באדם יחיד, כך כשספר "ויקרא" פותח בשם "אדם", הוא מדגיש את חשיבות היחיד המקריב.
הפתיחה: "אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם". רומזת גם למחויבות של האדם להקריב למען הכלל, ולא לדאוג רק לרווחתו האישית. בעלי החסידות הפנו את תשומת הלב לכך שלא נאמר: "אדם מכם כי יקריב" אלא "אדם כי יקריב מכם", וזאת כדי להדגיש שעל האדם להקריב למען ה' מעצמו ממש, ולא רק מרכושו: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן".
כל חמשת חומשי התורה פותחים ביחידים, המהווים חוליה בתוך הכלל. ספר "בראשית" פותח בבריאת האדם היחיד שיוצר את המין האנושי, "שמות" מתחיל בשמות הפרטיים של בני יעקב היוצרים את האומה, "ויקרא" פותח, כאמור, באדם הנדרש להקריב למען הכלל, "במדבר" מונה בתחילתו את שמות בני ישראל המרכיבים את העם למשפחותיהם, וספר "דברים" מתחיל עם משה שמקריב מעצמו למען עמו. התורה מלמדת שהכול מתחיל מהיחידים, אולם אליהם להיכלל בכלל, ולא לברוח ממנו.
לדברי חז"ל, השימוש במילה אדם, ולא איש, נועדה גם לרמוז לאדם הראשון. את הזיקה לאדם הראשון אפשר להסביר גם בכך שמאדם הראשון ניתן לראות כיצד מעשה של אדם יחיד משפיע על העולם כולו. חטאו של אדם הראשון הביא מוות ועבודה בזיעת אפיים, קשיי היריון וצער לידה על כל האנושות כולה.
פרשת "ויקרא" נקראת ברוב השנים לקראת חג הפסח, בו בולט השילוב בין יחיד וכלל. אנו חוגגים בפסח את גאולת העם כולו ממצרים, אולם יחד עם זאת "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא (כיחיד) יצא ממצרים". יציאת מצרים אמורה להעניק השראה גם לחירות האישית, ולהשפיע על האדם כאינדיבידואל, שיבקש את חירותו מגורמים חיצוניים אליהם הוא עלול להיות משועבד. לקראת חג הפסח שמשלב את היחיד עם היחד, יש לתת דעתנו גם על יחידים אחרים, ולזכור את מי שאין להם עם מי לחגוג או עם מה לחגוג. בשמחת היחד של עם ישראל שנהיה לעם ביציאת מצרים, חשוב לקיים "אדם כי יקריב".
דברי פתיחה אלה לחומש ויקרא הולמים ביותר לתקופות של מצוקה קולקטיבית כדוגמת ימי ההתמודדות עם מגפת הקורונה. היה זה אדם אחד, שהידבקותו בנגיף הביאה למהפכה קיומית בכל העולם כולו. דומני שהרעיון כי כול העולם תלוי במעשה אחד של אדם אחד, מעולם לא היה מוחשי כל כך כמו במקרה הזה.
מתוך כך עולה גם חשיבות המעשה של כל אדם ואדם בעת ההתמודדות עם המשבר עצמו. לא במקרה מופיע המשל המפורסם של חכמים על הערבות ההדדית בפרשתנו, הפותחת את ספר ויקרא: "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח, והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה" (ויקרא רבה ד, ו). כך, אמרו חכמי המדרש, כשהתורה מדברת על "נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙", היא מדגישה שחטאו של אדם אחד משפיע על כלל האומה כולה. אנו עדים כיום למצב בו התרשלות של אדם אחד בהקפדה על כללי הזהירות הנדרשים בעת המגפה, עלולה להביא מיתה על רבים אחרים, ולהמיט צרה על ציבור גדול.
המאפיין האנושי-חברתי של ההתמודדות עם מגפת הקורונה הוא שעיקר הדאגה של מרבית האנשים איננה לשלומם שלהם אלא לשלום האחרים. רוב האוכלוסייה, במיוחד במדינת ישראל, היא מתחת לגיל הסיכון העיקרי, והיא עשויה להידבק בנגיף ולשרוד בהצלחה. אולם כל אחד בציבור נדרש לדאוג לשלומם של המבוגרים והזקנים, למי שסובלים ממחלות רקע המציבות אותם בסיכון, ולכל מי שלא יקבלו טיפול רפואי במחלות או בעקבות תאונות, אם תתפשט המגפה, וכתוצאה מכך הצוותים הרפואיים והמכשור יהיו תפוסים ומערכת הבריאות תקרוס.
ההתמודדות עם מגפת הקורונה טבועה בחותמה של ערבות הדדית. המושג "כל ישראל ערבים זה לזה" (סנהדרין כז, ב), לובש פנים חמורות סבר ותובעניות בימים אלה, ועם זה הוא גם מזדקר בפנים מאירות מההתנהלות המופתית של רוב אזרחי ישראל, שמגלים אכפתיות ודאגה לאחרים, ואף יוצאים מגדרם בעזרה ובמעשים טובים.
מתוך ערבות הדדית זו מתבקשת בימים אלה ביתר שאת תפילה ל-ה' שתיעצר המגפה ושתימצא לה תרופה, שיתרפאו החולים שנדבקו, ושיחזיקו מעמד, פיזית ונפשית, הנמצאים בבידוד, ועלינו לתת את הדעת ואת הלב למבוגרים שנתונים כעת בבדידות ובחששות מוגברים בשל הסכנה, לאזרחים שאיבדו את מטה לחמם ומצבם הכלכלי התרועע, לנשים הסובלות עכשיו יותר מבני זוגם האלימים, להורים לילדים עם מוגבלויות, ולרבים אחרים שחווים בימים אלה מצוקות גדולות ושונות.
ההלכה מלמדת אותנו שזמן קריאת שמע של שחרית הוא משיכיר את חברו בריחוק ד' אמות (ברכות ט, ב). ד' אמות הם בדיוק שני מטרים. הלכות הקורנה דורשות מאתנו התרחקות זה מזה, אבל באופן שעדיין נוכל להכיר את האחר, לזהות את ארשת פניו, ולהראות לו פנים מאירות.
בימים של סכנת מגפה יש למעט במגע ובקרבה בין אנשים, אבל חובתנו להגביר כמידת האפשר אחווה, ותמיכה, להתעניין במצבם של אחרים ולהיות קשובים לקשייהם. קהלת אמר: "עת לחבק ועת לרחוק מחבק", ואני מוסיף: "ועת לחבק מרחוק". בעת הזאת צריך כל אחד לקיים באמת את פתיחת פרק התפילה: "לעולם יהא אדם".
