איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם ואיזוהי דרך רעה שיתרחק  ממנה האדם: פרשת וירא

בתקופה קשה זו עדים אנו למשא ומתן חריף חוזר ונשנה בין גופים ממשלתיים שונים, כל אחד לפי האינטרסים שלו ומגמתו הפוליטית. מחלוקות מרובעות מושמעות לנו יומם ולילה. מחלוקות בין אנשי הבריאות והרפואה לבין פקידי האוצר ואף ממשרד החינוך והסתדרויותיו.  מתלוות להן דרישותיהם של שרי הדתות על פי לחצים הבאים מרבניהם. כל אחד ואחד עם טענותיו בשאלה המרכזית דהיינו, מי ינוח בהסגרו ומי ינוע מתוכו, מי בקיצו של הסגר ומי לא בקיצו. כל אחד סופר את ספירתו, ספירת ימי הסגר וספירת ימי הגומר והספירות עולות ויורדות לפי מגמותיהם ורצונם. כי שמא יאופשר שבבתי כנסיות ימצאון יותר מעשרה ובחצרות בית אלוקינו יותר מעשרים, ובשמחת כלולות יותר מחמישים צדיקים בתוך המתחם. ואף לימי ההסגר אולי יחסרון מעשרה ימים והנגיף לא ישחית אותנו. גם על גובה הקנסות שיוטלו על עוברי עבירה נסוב הדיון האינסופי כמעין קרבן עולה ויורד, ויפצר כל שר בחבריו עד כי בכנסת גדלה צעקתם ואילו המשחית כמצחק בעיניהם. ויש מהציבור אשר לא יביט אחריו, כי בטוחים הם שימלטו ולא יספרו ודומה שהוכו בסנוורים מקטון ועד גדול.

והנה אברהם אבינו ע"ה, אשר לתמהוננו הרב לא חסך את בנו ואת יחידו אשר אהבו, נאחז בסבך רגשות, מציות לאכזריות לאהבת ה' ובנו, ונדם פיו מלהגיב לצוויו. ואילו כאשר מדובר היה בטובת הכלל, לא פסק פומי מלהתרברב עם בוראו עד שהוסכם על המנין. ומעניין כי התחיל במשאו ובמתנו בחמישים צדיקים, וביורדו לעשרה לא הזכיר "צדיקים", כאומר כי גם על הבינוניים נדרשו רחמי ה', כאשר בטובת הכלל מדובר.

ואולם אצלו היו העשרה המספר התחתון, ואילו אצלנו הוא תקרה לבאים לדרוש את ה' בבתי הכנסיות שלנו. כי זהו "הגבול" של "העדה הרעה" שעלול להעביר הלאה את הנגיף (במדבר י"ד כ"ז, וראה סנהדרין ע"ד ע"ב, והשוה ברכות כ"א ע"א וירושלמי שם ג' ז', ובבראשית רבא צ"א ד') וכפי שדרשו חז"ל במגילה ז' ע"ב:

אמר רב נחמן, אמר לי הונא בר נתן: מניין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה…" (רות ד' ב') ורבי אבהו אמר מהכא: "במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל" (תהילים ס"ח כ"ז).

ופתרון דבריו של רבי אבהו ש"מקהלת" חסר וו בגימטריה "עשרה" [575] ללמדנו כי בימינו אנו אף התקהלויות שבהן מברכין את ה' בתי כנסיות, עדיף שלא יהיה בתוכן יותר מעשרה ואף בחתונות שבהן ברכת חתנים, יש לצמצם את מספר המתקהלים.

ושמא תאמרו שיש להגדיל את מניני המתפללים בבתי הכנסיות כי "ברוב עם הדרת מלך", אלא שמצאנו במדרש תנחומא, פרשת ויצא אות י' על הפסוק "וירדו אחי יוסף עשרה" (בראשית מ"ב ג'):

ולמה עשרה? שהיה בהם לכלות את הפורענות ולבטל את הגזירה. לכך אתה מוצא בסדום שירד אברהם מחמישים עד עשרה. (וראה בתנחומא בובר, במבוא עמ' 130, הרחבת הדרשה) הרי שיש בכוחה של עדה של עשרה לכלות את הפורענות ולבטל את הגזירה, כי עשרה נקראים "מחנה אלקים" (ירושלמי עירובין א' י', על פי דברי הימים א' י"ב כ"ג), "דשכינתא שריא בי עשרה" (פני משה, שם) ובמצבנו אנו, מעבר לעשרה עשוי להגדיל את הפורענות.

וזכורני כד הוינא טלייא על ספסל הלימודים שבישיבת חברון שבגאולה. בחדרי היו לי עוד שני ידידים נאמנים, ר' דב יצחק פריז ע"ה, ור' שלמה זלמן הבלין יבלח"א (לאחר מכן פרופ', תלמיד חכם מובהק וחוקר דגול). ובחדר שלידינו היה בחור בשם בינג, בעל נפש פיוטית של סופר שגם ניגן בכינור שעה כל יום בברכת ראשי הישיבה- כך היה אופייה של הישיבה באותם הימים. ופעם ישבנו יחדיו וסיפר כדרכו בדרך משל לתאר את יושבי חדרנו, והוא כעגלה שבה שלושה בעלי עגלה היושבים להנהיג את שלושת סוסיה, אלא שכל אחד מושך את המושכות בכיוון שונה. כך תיאר את שלושת המגמות והסגנונות השונים של שלושת שכניו.

וכך רואה אני את עגלת מדינתנו. אלא שבה יש יותר משלושה בעלי עגלה, שכולם מושכים בכיוונים שונים וסותרים וממילא אין העגלה מתקדמת בדרך ישרה וברורה.

על כן עלינו להתפלל לאחדות דעים של בעלי העגלה ולציית להוראותיהם המאוחדות, ונתברך ברפואה שלמה בקרוב בימינו, אכי"ר.