שינוי סדרי התפילה בימי המגפה, פרשת וישב תשפ"א

בתקופתנו המיוחדת הזאת נשתנו סדרי עולם, וביניהם אף סדרי התפילה. אין תפילותינו דעתה בהא דכל הזמנים. מניינים מצומצמים שבהם אך ורק עשרה אנשים בחלל בית הכנסת, ורוב הציבור בחוץ, ולפעמים הגברים בפנים ולפעמים הנשים בפנים והגברים בחוץ בחצר בית הכנסת. ואף כל זה בריחוק בין העדרים או במרפסות הפונות זו  לזו, וכן לפי סידורים אחרים, שונים ומשונים.

ויש אשר תמהים ושואלים, למה כל זה? הרי הבאים להתפלל בצוותא מקיימים מצווה, וכלשון השו"ע באו"ח סי' צ' סעי' ט': ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם ציבור, מפני שאין הקב"ה מואס בתפילת הציבור, וזה על פי הרמב"ם, הלכות תפילה ח' א': תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא התפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם ציבור. וראה אף במשנה ברורה או"ח נ"ב ס"ק ג': כי התפילה עם הציבור רצויה היא ומקובלת בפני הקב"ה. ואם אכן מצווה היא, וראויה בפני הקב"ה, למה עלינו להקפיד הקפדות אלה, שלעיתים אף מפריעות לכוונתנו וגורמות למחשבות זרות. והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקין (פסחים ח' ע"ב, יומא י"א ע"א, קידושין ל"ט ע"א, חולין קמ"ב ע"ב)!

שאלה זו נשאלה גם על אשר אירע ליוסף כמסופר בפרשתנו, הרי הוא נשלח לאחיו הרועים במצוות אביו, כפי שנאמר: "ויאמר ישראל אל יוסף, הלא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם. ויאמר הנני. ויאמר לו, לך נא ראה את שלום הצאן והשיבנו דבר, וישלחהו מעמק חברון, ויבא שכמה" (בראשית ל"ז, י"ג-י"ד) הרי שהפסוקים הדגישו כי הייתה הליכתו של יוסף בשליחותו של אביו, ואף נכפלה השליחות- לך ואשלחך… לך נא… השיבני דבר וישלחהו- כלום לא הייתה זו שליחות מצווה? ולכאורה, גם אנו מצווים להתפלל בציבור ובמקום של קדושה, וברוב עם שהוא הדרת מלך, כפי שראינו לעיל.

אכן בפסחים ח' ע"ב נחלקו תנאים בסוגיה זו, וזו לשונה:

דתניא חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו; פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה. מאי סכנה?…והאמר רבי אלעזר 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין'? היכא דשכיח היזיקא – שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך  ושמע שמואל והרגני  וַיאמר ה' עגלת בקר תקח בידך… וגו'" (שמואל א' ט"ז ב')

הרי שאף שהקב"ה צוה את שמואל להמליך את דוד, כפי שנאמר: "מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הַלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" (שם, פסוק א') נתיירא שמואל שמא כאשר ישמע שאול שממליכים את דוד למלך, יהרגנו. ואין לך "שכיח היזיקא" גדולה מזו. ודוק בדמיון הלשונות: "לכה ואשלחך" אצל יוסף; "ולך ואשלחך" אצל שמואל. ורק לאחר שביאר לו הקב"ה שלא יאונה לו כל רע, עשה כפי שנצטווה.

והנה הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ב' ה', פסק כדעתו של פלימו בכתבו:

חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו, הוא בודק עד מקום שידו מגעת… אבל חור שבין ישראל לעכו"ם אינו בודק כלל, שמא יאמר העכו"ם כשפים הוא עושה לי, אלא מבטלו בליבו ודיו. (וראה במשנה למלך שם, שחולק על דעתו של בעל המגיד משנה שם)

וכן פסק השולחן ערוך או"ח תל"ג ז', ורוב האחרונים (הט"ז שם ס"ק ו', חות יאיר אות ט"ו, חוק יעקב אות י"ג, חמד משה שם, ואף רבנו זלמן שם, וכו'). הוי אומר דמקום דשכיח היזיקא אינו מקיים את המצוה בשלמותה, אלא מבטל את החמץ בלבו. יתירה מזו, דעתו של הב"ח שאפילו בוודאי חמץ מבטלו בליבו כאשר ישנו חשש של סכנה. (אף שהגן אברהם מבקש לסתור את דבריו)

עוד יש לנו להעיר כי דעתו של פלימו באותה סוגיה והמשכה אינה מקובלת על סתמא דברייתא, ולא על רב נחמן בר יצחק שם, ומהלך הסוגיה אינו לפי דעתו (וראה בפרי חדש באו"ח שם). ובכל זאת דעתו של פלימו שנראית כדעת יחיד היא שנתקבלה להלכה.

והנה, אין כל ספק שנגיף הקורונה הוא בבחינת שכיח היזקא, ועוד נוסיף כי כידוע הכלל הוא דהיכא דאיכא חשש סכנתא בשיעור אחד מאלף כבר חשיב סכנתא, ויש בו דין של פיקוח נפש ואין אדם רשאי להכניס עצמו לסכנה כזאת. על כן, אף אם כשלוחי מצוה נדמינו, עם כל זה עלינו לנקוט במשנה זהירות גם כאשר יש בכך תחושה של פגיעה במצוות תפילה. כי גם הפגע רע הזה, מאת ה' הוא. וכמאמר הנביא עמוס ( ג' ו') בהפטרה שלנו: "אם תהיה רעה בעיר וַה' לא עשה?" ובזה גילה סודו לאוהביו, כי תפילותינו הבאות מסידורים שונים, מבדידות, ממרפסות, ממנינים מפוצלים בפנים ובחוץ תתקבלנה לרצון, ובזכותן נזכה לרפואה שלמה בקרוב בימינו, אמכ"ר.