האם עלינו להשתדל לקיים את התורה בתור חוק הנשגב מבינתנו או שמותר לנו לנסות להבין את טעמי מצוות התורה, ואולי אף מצווה לעסוק בכך? שאלה זו מהווה נושא נכבד וחשוב במחשבה היהודית, וגדולי ישראל נחלקו בה. המסתייגים מעיסוק בטעמי המצוות מסתייעים בין היתר בפרשת פרה אדומה שלהבנתם ממחישה את החובה לקיים את המצוות אף בניגוד לשכל ובלא כל הבנה. זו לשיטתם הסיבה לכך שהפרשה פותחת במילים: "זאת חוקת התורה", ולא במילים: "זאת חוקת הפרה". פרה אדומה, שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים, לא באה ללמד רק על עצמה, אלא על כל התורה כולה, וכשם שיש לקיים את מצות פרה אדומה כחוק בלי טעם, כך יש לקיים גם את כל שאר המצוות מבלי לנסות להבין את טעמן.
המתנגדים לטעמי המצוות רואים בשלמה המלך סמל לאדם שרצה לקיים את מצוות התורה מתוך הבנת טעמיה, ומתוך כך נכשל ועבר על מצוות התורה למלך: "לא ירבה לו נשים" ו"לא ירבה לו סוסים", שכן הוא בטח בעצמו שנשיו לא יטו את לבבו, וסוסיו לא יגרמו לו להשיב את העם מצרימה (סנהדרין כ"א, ב). מדברי חז"ל אלה על שלמה נדלקת נורת אזהרה גדולה למי שמחפשים להבין את טעמי מצוות התורה.
ומה היתה דרכו של דוד המלך? לכך לא מתייחסים בדרך כלל, ולדעתי יש, לכאורה, סתירה בדבריו. מצד אחד הוא משבח את התמימות בעבודת ה' ואומר: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהילים קיט, א). אך מצד שני הוא מבקש: "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי" (שם, שם, סו), ומשמע שהוא מעוניין בידיעת הטעמים.
המגיד מדובנה הסביר סתירה זו כדרכו באמצעות משל: שלושה חולים קיבלו מהרופא הוראות ללקיחת תרופות מסוימות. האחד היה אדם פשוט ותמים שביצע את הוראות הרופא מבלי לנסות להבין וכמובן התרפא. השני רצה להבין ולא לבצע הוראות כמו רובוט, ואחרי שחקר במרשתת ודרש בדר' גוגל בחר שלא לקחת אותן, וסופו היה בכי רע. השלישי אהב אף הוא להבין כל דבר, ואף הוא קרא ולמד על מחלתו ועל התרופות שקיבל, אבל עם זאת לא עלה בדעתו אף לרגע לסטות כהוא זה מהוראות הרופא. כמובן שאף הוא כמו הראשון התרפא.
לדברי המגיד מדובנה, שלמה היה כמו אותו חקרן שסמך על דעתו העצמאית, ולכן נכשל. דוד לעומת זאת השתדל כל חייו לקיים את התורה בתמימות אלא שרצה להוסיף עוד נדבך בעבודת ה' ולהעמיק את הבנתו. דוד אומר: אחרי שגיליתי בפועל ש"במצוותיך האמנתי", ואת הוראותיך קיימתי, אני מבקש שתלמדני גם "טוב טעם ודעת". דוד נקט אפוא בשיטת אבותיו במעמד הר סיני שאמרו "נעשה ונשמע", ואחרי שעשה וקיים ללא ערעור והרהור, הוא חותר גם לשמוע ולהבין. ההולך בשיטה זו אינו מחפש טעמים למצוות במובן של נימוקים, אלא טעמים במובן של תחושת טעם בפה, כאלה שיגבירו את הערבות והחשק לקיום המצוות.
בעבר הדרך המקובלת יותר בעם ישראל היתה לקיים מצוות מתוך אמונה תמימה, ומבלי לעסוק בטעמיה ובמשמעויותיה. אולם מעת שהחלה תנועת ההשכלה והנאורות, והתפתחו הרציונליזם, המדע והחשיבה הביקורתית קשה לחנך לתמימות ולהשעיית החקירה השכלית. דומני, שבפרפרזה לפרה אדומה, אפשר לומר על העיסוק בטעמי המצוות שהוא מקלקל את התמימים ומתקן את השכלתנים.
רבי שמשון רפאל הירש, שחי בגרמניה במאה ה-19 (1808-1888), היה הגדול בתורה הראשון שהבין את התמורה שהתחוללה בעולם החדש, ולכן עסק בשיטתיות בהסברת טעמי המצוות ובהיבטים הרעיוניים של התורה. אחריו הגיע הראי"ה קוק שכתב כשנתיים לאחר עלותו ארצה את מאמר "הדור" (1906), בו עמד על כך שבני דורו שפרקו עול תורה, מחפשים למעשה תורה גדולה ומקיפה, ורוצים חיים של עומק ומשמעות.
הרב קוק מדבר על כך שעוזבי התורה של דורו הם שונים באופן מהותי מכל עוזבי התורה שהיו בעבר. עוזבי התורה במהלך ההיסטוריה היהודית עשו זאת מתוך התגברות היצר, מתוך השחתה וקלות דעת, ואילו היהודים שפגש הרב קוק בארץ, שבלטו בהם החלוצים אנשי העלייה השניה, רצו להקים חברה צודקת, והיו אנשים חושבים, אידיאליסטים ובעלי שאיפות מוסריות. הם תבעו אמת גדולה, ורצו להביא תיקון לעם ולעולם. היהדות שהם הכירו בגולה הצטמצמה ב-ד' אמות של הלכה, ונתפסה אצלם כעולם צר של מנהגים ופרטי הלכות שאבד עליהם הכלח. הם לא ראו לנגד עיניהם יהדות שמציעה דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות של האדם, העם והאנושות. הרב קוק כתב: "דורנו דור נפלא… קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד – גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי" (ע' קח). הוא ראה בתקופתו בארץ, כמו גם בעולם היהודי כולו, התעצמות של "הכוח המחשבי", והתגברות הרצון להתוות ולכונן את אורחות החיים לאור הידע, והחשיבה הרציונליים.
הרב קוק עמד על הפער בין שאיפותיו הגדולות של הדור לבין היהדות שהם רואים לנגד עיניהם, ולפיכך קרא לעסוק ביהדות של הגות וגדלות, צידד בהתעמקות בטעמי המצוות, בלימוד תורת הסוד ובהדגשת הצדדים הרוחניים והרעיוניים של התורה.[1]
יש הבדלים רבים בין דורו של הרב קוק לבין דורנו, ובין "החופשיים" של זמנו והחילוניים או הדתל"שים של זמננו,[2] אולם שני העקרונות הבסיסיים של מאמרו שרירים וקיימים: א. אין להסתכל רק על הצדדים החיצוניים של עזיבת הדת, אלא יש להבין את המניעים והתהליכים העמוקים שמניעים אותה. ב. יש ללמוד וללמד על משמעות התורה עבורנו כאן ועכשיו בחברה הישראלית ובעולם המודרני. עלינו לשאוף ללכת בדרכו של דוד המלך שהיה נכון לקיים את התורה בבחינת חוק, אך בד בבד שאף גם להבין ולמצוא בה טוב טעם ודעת.
[1] על יחסו החיובי של הרב קוק לעיסוק בטעמי המצוות ראו לדוגמה מאמרו: טללי אורות, בתוך מאמרי הראי"ה, ירושלים תשד"ם, עמ' 28-18, עין אי"ה למסכת ברכות, א, עמ' 87 פסקא עא, אגרות ראי"ה א, אגרת צ, שמונה קבצים קובץ א, פסקאות ח, שצט, ת, וטעמים שכליים למצוות מופיעים גם בקובץ א, תלא, תנט, קובץ ב, נד-נה ועוד.
[2] מאמרים רבים נכתבו על מידת הרלבנטיות של מאמר הדור לדורנו. ראו לדוגמה בקובץ המאמרים צהר, יח, ובאקדמות יד, טבת תשס"ד.
