אדם כי ימות באהל: פרשת חקת

בפרשת במדבר י"ט י"ד אנו קוראים:

וזאת התורה. אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.

מהו האהל הזה, שכל אשר בחללו נטמא בטומאת המת אשר בתוכו? תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם:  גְבַר אֲרֵי יְמוֹת תְּחוֹת גַנָנָא דְפָרִיס,  ופירושו: דווקא תחת אהל הפרוש בידי אדם כרבי יודא דפליג ארבנן בפרק הישן ע"ש (פ' יונתן). הכוונה למחלוקת המובאת במסכת סוכה כ"א ע"א שדעתו של ר' יהודה היא שכל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו נחשב כאהל בענין זה, ודעתו מבוססת על הפסוק בשמות מ' י"ט בו נאמר על משה "ויפרש את האוהל על המשכן"- מה להלן בידי אדם, אף כאן בידי אדם. ואילו חכמים סבורים שאף אהל שאינו עשוי בידי אדם, כגון מערות טבעיות וכו', גם הן נחשבות כאהל. ר' אברהם אבן עזרא מבאר ש"הבית כאהל, רק הזכיר האהל בעבור היות ישראל באהלים…" הוי אומר, שלפי השיטות השונות שהובאו, האהל יכול להיות אהל אמיתי, בד הפרוש לצל, בית ממש או חלל כלשהו ( בעל מידה מסויימת) שבטבע.

אבל שוני יש בין סוגי האהלים הללו, כפי שביאר לנו הרלב"ג:

והנה האהל המקבל טומאה הוא נעשה מאריג או עור, כמו הענין באהל המשכן, והוא יטמא משום "אהל" [כפי שלמדנו בשבת כ"ז ע"ב, כ"ח ע"א]. והאהל שאינו מטמא משום "אהל" הוא כמו הבית ומה שידמה לו [כפי שכתב הרמב"ם בהלכות טומאת מת ה' י"ב: האהל עצמו המאהיל על הטומאה, אף על פי שלא נגעה בו טומאה, הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה, והרי הוא כבגדים שנגעו במת, שנאמר "והזה על האהל" (שם פסוק י"ח). במה דברים אמורים? כשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ או עור… אבל אם היה האהל נסרים של עץ כגון התקרה… וכיוצא בהן… הרי זה טהור. ואין צריך לומר שאם היה בנין שהוא טהור… וכו'].

למדנו לדעת כי שני מיני אהלים הם: זה שהוא מעין בד פרוש מעל המת, שהוא עצמו נטמא, מלבד זה שכל אשר תחתיו ובחללו נטמא. ואילו זה שהוא כמו בית, יציב מעוגן ומושרש היטב בקרקע, ומחובר בה בצורה זו או אחרת (ראה תוס' רי"ד לשבת כ"ז ע"ב, רמב"ן ורשב"א שם, ושו"ת הרא"ש כלל ל' סימן א' וכו') , אינו מקבל טומאה, אף שכל אשר בחללו נטמא בטומאת אהל.

דומני שבהלכות מורכבות אלה (שבאנציקלופדיה תלמודית כרך כ', ערך טומאת אהל וטומאת אהלים משתרעים על פני קע"ח עמודות!)  ישנו גם מוסר השכל, הן בתחום החינוך, והן בתחום האמונה וההנהגה הדתית. לאמור: שכל שאינו נטוע ומושרש עמוק ביסודות בריאים, אלא מתנדנד עם הרוח, כאותו אהל הפרוש, סופו שייפגע מרוחות רעות ומרעין בישין. רק זה המעוגן ביסודות איתנים ועמוקים ונטוע כמסמרות נטועים, הוא אשר יעמוד ברוח המצויה של כוחות הטומאה, ואף אם סביבותיו, כלומר חללו נטמא, הוא עצמו לא ייפגע ויעמוד בטהרתו.

ושמא אף לכך התכוונו חז"ל בברכות מ"ג ע"ב, וכדברי ריש לקיש שם, שדרש: מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? (כלומר שדבק בתורה ובמצוותיה) שנאמר, "זאת התורה- אדם כי ימות באהל…", דהיינו, אהלה של תורה. וכוונתם לומר כי מי אשר עיקרו ושורשו נטוע היטב בתורה, יהא סמוך ובטוח שביתו-אהלו נשמר מכל נגעי הטומאה ומכל פגע רע.