התנערי מעפר קומי, פרשת "יתרו" תשפ"א- הרב פרופ' דניאל שפרבר

התנערי מעפר קומי פ' יתרו, תשפ"א

סוקר אני את אשר עבר עלינו בשנה האחרונה ורואה אני צרות רודפות זו אחר זו. אומנם אני אישית זכיתי, כמו רבבות רבים, להתחסן חיסון שני ואולם אין זה אלא אחוז קטן מן הציבור כולו ושמחת יחידים מתגמדת מול צרת הרבים שעדיין פוקדת אותנו. ועוד, שומעים אנו על מוטציות חדשות שאולי מאיימות גם על המחוסנים והספקות לגבי אופני ההתנהגות רבים המה.

והנה בימיה הראשונים של המגיפה נעשה סגר קצר וחשבנו לתומנו וביהירותינו כי הוכרעה המערכה, ובהתלהבות רבה נפתחו. שערי החינוך, שערי המשק ושערי הבידור והספורט. אולם, חיש מהר התוודענו לבעיה כי עם פתיחת אותם השערים עלתה התחלואה עלייה תלולה. שוב נכנסנו לסגר שני, ארוך קצת יותר, אולם רפוי קצת יותר מהסגר הראשון. בעקבות מתחים שונים בין אנשי הרפואה, הכלכלה והחברה, לא שמרנו על כללי מלחמת החירום ובהתרת הרסן טיפסה התחלואה עוד יותר.  עם זאת, חלקים מהאוכלוסייה לא צייתו לגזרות המדינה, עשו דין לעצמם בהתקהלויות גדולות במיוחד, גם של שמחות ואף של "שמחות". וכתוצאה מכך נאלצנו להיכנס לסגר שלישי אשר גם בו השמירה רפויה. אף שהגבילו את העם סביב, לאמור הישמרו לכם מההתנהגות הזאת, רבו אלה הפורצים את הגבולות ואף באלימות, אשר לא נשמעו להתראה ש"כל הפורץ מות יומת".

חוסר אחריות זה מסכן את הציבור כולו. גם אם בקרוב, כתוצאה מלחצים שונים, נצא מן הסגר השלישי, אין כל הבטחה שלא נזדקק בחודשים הבאים שוב לסגר רביעי.

הרי שבכל פתיחה נלהבת, הייתה נפילה כואבת. תבנית זו של מעין עליה שלאחריה נפילה, רמוזה בסיפור יציאת מצרים, כפי שביאר לנו בעל מאור ושמש  (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין) לשמות י"ח ח', ונביא מטורף דבריו.

…  מה עשה הקב"ה שחפץ חסד הוא? אזי בפעם ראשון שמתעורר לב אדם בתשובה אזי מאיר לו הקב"ה הארה גדולה עד מאוד… אבל הארה זו מיד נשכח ממנו ונסתם ממנו כדי שיחפש ויחקור מעצמו על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים על-ידי בחירה ורצון… וזה שאיתא בספר רוקח שאין חוזק בחסידות כתחילתו, ר"ל שבתחילת החסידות מראה לו הקב"ה הארה גדולה אבל אחר כך נסתם ממנו זאת ההארה עד שצריך לבקש אחריה היטב לחזור לחסידות הראשון. וזה נקרא בכתבים (דהיינו בקבלה) גדלות [המוחין]. רוצה לומר שהקב"ה מאיר מעצמותו לבאר אלוקותו יתברך, ואחר כך בא האדם לקטנות השכל, ונסתם ממנו השכל הראשון, ואחר כך צריך התאמצות רבה לבוא לשכל הקדום… עם ישראל ביציאת מצרים, בתחילה בליל ראשון של פסח האיר להם הקב"ה הארה גדולה, התגלות אלוקותו ית', שהאיר להם חמישים שערי בינה… ויצאו ממצרים בחשק גדול… ואחר כך נסתם מהם אותה הארה ונפלו מאותה הארה כמה פעמים… דהיינו במלחמת עמלק וגם שאר עינינים… [עד] שהיו יכולים לעורר עצמם בכל עת נפילתם לחזור לאמונתם הראשון עד שבאו למתן תורה… וזה "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך" (שמות י"ח ח').

כמה תואם תיאור זה את אשר עובר עלינו כיום, עליות מדומות שלאחריהן באות נפילות קשות והתחלואה גדולה והמוטציות מתפרצות ומתפשטות.

והנה מובא משמו של הגאון, ר' חיים מוולוז'ין, בספרו ארחות חיים: כתר ראש (ירושלים תשע"ז) ח"ב, עמ' תנ"ז ואילך, על הפסוק בעמוס ה' ב', "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. נטשה על אדמתה אין מקימה". ואילו בברכות ד' ע"ב, משמו של ר' יוחנן, איתא: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל [פירושו ישראל], דכתיב, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". [ואילו] במערבא (כלומר: בארץ ישראל) מתרצי לה הכי: "נפלה לא תוסיף" "לנפול עד", "קום בתולת ישראל". אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכו ברוח הקודש, שנאמר: "סומך ה' לכל הנופלים" (תהילים קמ"ה י"ד).

והקשה ר' חיים, כיצד פירשו במערבא נגד פשטות לשון המקרא. וביאר "דבאמת תרתי משמע בקרא, דקודם תהיה לה נפילה גדולה עד המדרגה התחתונה, ולכן אין מזכירין את הנו"ן שבאשרי שיש בה נפילה גדולה, אלא שבני מערבא הוסיפו שבהאי קרא גם רמוזה תקומת ישראל, דלאחר שתיפול עד שלא שייך שתיפול עוד, אז תעמוד מתוך המדרגה התחתונה ותקום ותתרומם לעד (שם עמ' תנ"ה).

וחיזק דבריו על ידי הבאת פסוק אחר בעמוס (ט' י"א), "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". ודיקדק כי לשון "הנופלת" בלשון הווה, כי בכל יום יורדת ונופלת נפילה אחר נפילה, וכפי שהוא בסוטה מ"ח ע"א משמו של ר' יהושע, ש"אין יום שאין בו קללה". ודברי רבא שם, "בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו. וכו'". ואולם כאשר מגיעים למדרגה התחתונה , אז "קום בתולת ישראל, התנערי מעפר קומי שבי…." (ישעיה נ"ב ב'), עד שיגיעו עד עפר, ואמר ר' יוחנן: ומשם עתידין להיגאל (ראש השנה ל"א ע"ב).

ובמדרש שמות רבה א' ט' איתא: כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים. ראה מה כתיב "ועלה מן הארץ" (שמות א' י'), אמר דוד, "כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו" (תהילים מ"ד כ"ו), אותה שעה, "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך" (שם פסוק כ"ז).

ובפסיקתא דרב כהנא, פרשת "נחמו" ( פרק ט"ז פיסקה ח'. מהדורת ר"ש בובר קכ"ז אות פ"ו), איתא,

הלך עמוס לנחמה [כלומר, את ירושלים] אמר לה: "הקב"ה שלחני אצלך לנחמך". אמרה לו, "מה בידך?", אמר לה, "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמרה לו, "אתמול אמרת לי "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". ועכשיו את אומר כך! לאיזה נאמין לראשונה [או] לשנייה?"

ולבסוף, כאשר הלכו כל הנביאים אצל הקב"ה וביקשו לנחם את ירושלים, והיא לא קיבלה את נחמתם. אמר הקב"ה, "אני ואתם ננחמוה. הוי "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ' א'). ניחמוה עליונים, ניחמוה תחתונים, ניחמוה חיים ניחמוה מתים". (שם קכ"ח ע"א).

הווי אומר, נחמתו של עמוס ושאר הנביאים ואף הקב"ה בכבודו ובעצמו היא תהיה הנחמה בכך שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת.

אומנם אין אנו חפצים להגיע חו"ש למדרגה התחתונה ולקטנות המוחין, כי תפילתנו היא שלא ייסתם מאיתנו השכל והיושר, ונתגבר על תאוות ה"חופש", ונגדר בגדרות  התקנות והגזירות, ומן השמיים נתנחם על שהיה, וניגאל סופית מכל צרותינו. ואם נשאל "עד מתי ה'?" (ישעיה ו' ו'). התשובה היא עד כי "וסר עוונך וחטאתך תכופר" (שם ז'), כלומר, כאשר יסור עוון הפריצות וההתקהלות וחטאת האלימות, אז נראה הארה גדולה, ונברך בברכת הודיה רבה להקב"ה על פידיון נפשנו, שלנו ושל כל עמי תבל, בקרוב בימינו אכי"ר.