לפעמים סיפור קטן או אפילו אנקדוטה קצרה יכולים להסביר עניינים גדולים וכבדי משקל. לפני שנים אחדות הזדמן לי (כנראה באחד מאתרי המרשתת) לקרוא סיפור על ילד עני ועיוור שישב על המדרכה ברחוב וקיבץ נדבות. לידו היתה מונחת קערה כמעט ריקה ממטבעות, וחתיכת קרטון עליה היה כתוב: "אני עיוור וצריך כסף". בוקר אחד, עבר במקום אדם, הניח כמה מטבעות בקערה, ולאחר מכן לקח את הקרטון, הוציא מכיסו טוש, ועל הצד השני של הקרטון רשם משהו אחר והניחו בחזרה. למרבה הפלא מאותו רגע התרבו מאוד האנשים שעצרו ושמו כסף בקערה. אחה"צ כאשר חזר אותו עובר אורח ועבר ליד הילד, הוא מצא את הקערה מלאה על גדותיה. הילד העיוור, זיהה את קול פסיעותיו של האיש ושאל אותו בקול: "האם אתה הוא האיש שכתב היום בבוקר על שלט הקרטון שלי"? "כן", ענה האיש. "תגיד לי בבקשה מה כתבת," ביקש הילד, "כי מאותו רגע אנשים כל הזמן נותנים לי כסף". האיש ענה: "אני בסך הכל עשיתי שינוי קטן. כתבתי: 'היום הוא יום יפה ומקסים, אבל אני לא יכול לראות זאת, אני עיוור'".
מה באמת היה בו בכיתוב החדש שגרם לאנשים לפתוח את הלב ולהושיט את היד לארנק? הרי גם הכיתוב הראשון שהיה על השלט אמר להם שהילד עיוור, ושהוא זקוק לעזרה כספית.
דומני שההבדל העיקרי בין הכיתוב הראשון לשני מתבטא בכך שהראשון מציב עובדה: "אני עיוור וצריך כסף", בעוד שהשני מדבר בנימה אישית. הכיתוב הראשון מציב בפני עוברי האורח ילד מסכן שאם רק יחשבו עליו הדבר יגרום להם לעצב ויעכיר עליהם את היום. המחשבה שחלפה בראשם של החולפים על פניו היתה שהעולם מלא צרות ומלא צער, והדרך הטובה ביותר להתמודד איתם היא להדחיק ולהרחיק מעליהם את כל תזכורת לצרות ולמקורות הצער הללו, להסיט מבט ולהתרחק מהילד הזה שרק גורם להם להרגיש רע.
הכיתוב השני, לעומת זאת, הביא לכך שבתת המודע של עוברי האורח ברחוב חלפה מחשבה הפוכה ממש: "בעצם העולם מלא טוב, ואני בר-מזל שיש לי עיניים לראות ואני זוכה לכל כך הרבה טוב בחיי. אבל הנה יש כאן ילד שלא שפר עליו גורלו כגורלי, ויש לי היכולת לעזור לו ולו במעט. אתן לו כמה פרוטות, כדי שגם לו יהיה קצת יותר טוב. התיאור של היום היפה והמקסים דיבר אל האנשים ברחוב, משום שהוא לא התייחס למצב של הילד, ולא הזכיר להם שאלות עקרוניות על חובת הדאגה של האחד לאחר, אלא דיבר אל החוויה האישית שלהם. הוא חיבר בין הטוב האישי שלהם, הזוכים לראות יום יפה ומקסים ובין מצבו של הילד העיוור, ובכך הכיתוב החדש פגע בהם ישר בלב.
באמצעות האפיזודה הקטנה הזו נראה לי להסביר את ענייניה של פרשת 'כי-תבוא'. שלושה עניינים עיקריים מופיעים בפרשתנו: וידוי ביכורים, הברכות והקללות בהר עיבל ובהר גריזים, והתוכחה שנאמרה לעם ישראל על העתיד העלול לבוא. על פניו קשה מאוד למצוא קשר בין שלושת הנושאים הללו, ומעבר לכך, כל אחד מהם מספק קושי בפני עצמו:
א. וידוי ביכורים ומעשר:
מדוע היה צריך מביא הביכורים להתחיל את הווידוי שלו מ"ארמי אובד אבי… וירעו אותנו המצרים" וכו'? הצרות הללו ששייכות להיסטוריה הקודמת להתהוות האומה, רחוקות הן מאוד ממביא הביכורים. הוא עצמו לא נרדף בידי לבן הארמי ולא היה משועבד במצרים. לשם מה הוא נדרש לשחזר את אותם מאורעות היסטוריים רחוקים?
ב. מעמד הרי גריזים ועיבל:
מה הטעם בטקס הברכות והקללות בהרי גריזים ועיבל, הרי לא מדובר במצוות חדשות? כל האיסורים שמוזכרים באותו מעמד נאמרו בתורה לפני כן, והם ידועים היו לכל עם ישראל.
ג. הקללות שבתוכחה:
מדוע צריך היה לפרט כל כך את רשימת צ"ח הקללות של פרשת התוכחה, האם לא היה מספיק לומר לעם ישראל: "אם תשמרו את המצוות יהיה לכם טוב, ואם לאו – יהיה רע", כפי שנעשה בכמה מקומות אחרים בתורה, כדוגמת פרשיית "והיה אם שמוע" שבפרשת 'עקב'? ובמה שונה פרשת התוכחה שבפרשת 'כי-תבוא' מזו של פרשת 'בחוקותי'?
נראה שהמכנה המשותף המאפיין ומייחד את שלושת הנושאים שבפרשה הוא בכך שהם נוקטים בדיבור אישי, ופונים אל החוויה האישית של האדם כאינדיבידואל:
א. בווידוי הביכורים מדבר מביא הביכורים אל בורא עולם בגוף ראשון נוכח, ולמרות שמדובר בדברים המשקפים את גורל כל עם ישראל, הוא מתאר אותם כחווייתו האישית. התיאור האישי שלו ממחיש לאומר הווידוי עצמו עד כמה הוא צריך לחוש אסיר תודה על מה שיש לו. הווידוי גורם לו לחשוב מה היה קורה אילו ה' לא היה בעזרם של אבותיו ומצילם ומביאם אל הארץ ואל הנחלה אליה באו. באמצעות הדיבור הישיר בגוף ראשון ההודיה לה' והעובדות ההיסטוריות מתחברת בתודעתו לחוויה אישית מניעה להכרת תודה עמוקה, ממש כמו אותו ילד שמזכיר לעוברים ושבים שיש להם חיים טובים והם צריכים להיות מלאי שמחה על כך.
ב. מעמד הברכות והקללות בהרי גריזים ועיבל אכן לא בא לחדש מצוות לעם ישראל. הוא בא להדגיש להם את הדברים באופן אישי. במעמד זה לא נאמר שאסור להשגות עיוור בדרך, אלא שאתה תהיה ארור אם תעשה כן. לא נאמר שאסור להכות את רעהו בסתר, אלא שאתה תהיה ארור אם תעשה זאת. הדיבור הישיר המתייחס אל חייו האישיים של האדם בגוף יחיד נוכח, הוא שאמור לחדור ללב של כל אדם מישראל, ולצייד אותו במלוא חופניים של מוטיבציה להידבק בברוך ולהתרחק מהמעשה הארור.
ג. הברכות והקללות שבתוכחה של פרשת 'כי-תבוא' מתייחדות בכך שהן נאמרו באופן אישי, בגוף יחיד נוכח. בכך הן נבדלות מאלה של פרשת 'בחוקותי', וכן של פרשות 'עקב' ו'נצבים', שנאמרו בלשון רבים וכוונו אל האומה כגוף קולקטיבי. הדיבור האישי הישיר תופס את האדם בגרון, גורם לזעזוע רגשי עמוק ומסוגל להניעו לפעולה.
אחת התופעות המאפיינות את דורנו היא המעבר ממחשבה קולקטיבית לאישית מערכים לאומיים לערכים אינדיבידואליסטים, ומחיפוש אחר טובת הכלל לדאגה לטובת הפרט. לתופעה זו יש השלכות רבות על מגוון תחומים בחיינו, ואחד ההיבטים בהם היא באה לידי ביטוי הוא תהליך התשובה. במשך שנים רבות ניתן היה לראות כיצד חילוניים שחזרו בתשובה נמשכו אל העולם החרדי. זאת, בין השאר, משום שהעולם הציוני-דתי דיבר אליהם במושגים כלל-ישראלים. מי שניסה להתקרב ליהדות דרך רבנים וארגונים של הציבור הציוני-דתי זכה לשמוע דיבורים גבוהים על סגולת עם ישראל, על מעלת ארץ ישראל ועל כל האידיאלים הנשגבים של האומה.
שיח זה אינו מדבר לליבם של בני דורנו. הוא בוודאי לא מדבר לליבם של אנשים שנפתחים לבדוק אפשרויות של שינוי בחייהם האישיים. האופציות של היהדות החרדית, החב"דית, הברסלבית הצליחו למשוך ולקרב הרבה יותר, משום שהם אמרו לאנשים "בוא אל הדרך שלנו ותזכה לחיים מאושרים יותר. תראה כמה כיף לשמור שבת, תראה את היופי במשפחה היהודית, את השלווה והאושר בחיי אמונה, את השמחה בלימוד תורה ובחיי הקהילה הדתית". דיבורים אלה הלכו ישר אל הלב, שכן הם התייחסו לחוויה האישית של האדם. בן זמננו רוצה להתחבר לדברים, ולהרגיש שהם נוגעים לחייו. הוא מבכר בדרך כלל את מה שמדבר אליו באופן אישי על פני רעיונות ערטילאיים ואמיתות מופשטות, ולכן המסרים החרדים והחסידיים נוגעים לליבו, פוגעים בנימי נפשו, ומסוגלים לחולל בו שינוי. בשנים האחרונות החלו גם בעולם התורני-ציוני לשדר בתדרים האישיים, ואכן ההצלחה לא מאחרת לבוא.
משה רבנו, כך מתברר, הבין כבר במדבר את הצורך בשינוי הקונספטואלי הזה. משה הבין שאם במדבר סיני היה מתאים לדבר אל עם ישראל כאל גוף קולקטיבי, ולנקוט כל הזמן בלשון רבים, הרי שלפני הכניסה לארץ, כאשר העם עומד להתפצל, להתפרק ולהתפרט לפרטים, יש לשנות סגנון ולדבר אל ליבם של בני ישראל כיחידים. לשם כך הוא שמר עד כה את מצוות ווידוי הביכורים, לשם כך הוא מצווה עליהם עתה את מעמד הברכה והקללה בהרי גריזים ועיבל, ולשם כך הוא מפרט באוזניהם 98 קללות (כמניין חץ), שמשלחות חיצים ישירים הפוגעים הישר בלב של כל אחד מיחידיה. בפרשת 'כי-תבוא' מתחולל מעבר מהתמקדות בכלל ישראל להתייחסות אל ר' ישראל.
גם אנו בעבודת התשובה שלנו צריכים למצוא את דרכינו להתחברות אישית אל התורה והמצוות. לבקש לעצמנו את הדרך שלנו לצמיחה רוחנית. מתוך כך נוכל להידבק בברוך ולחולל אצלנו מהפך של תיקון.
