המצווה להשיב אבדה חוזרת בתורה פעמיים, והבדל גדול יש בין שני האזכורים שלה. בפרשת 'משפטים' התורה מדברת אל אדם המוצא שור או חמור של אויבו: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כ"ג ד). בפרשתנו לעומת זאת המצווה מתייחסת למציאת אבדה של "אחיך": "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לאָחִיךָ : וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ"ב א-ג).
הבדל זה שבין שתי הפרשות ניבט אלינו גם מתוך מצווה נוספת שמופיעה בשתי הפרשות: המצווה לפרוק מטען שמכביד על בהמת משא. בפרשת 'משפטים' נאמר: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כ"ג, ה), ואילו בפרשתנו אומרת התורה: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כ"ב, ד).
החזרה, המיותרת לכאורה, על אותן מצוות מוסברת על-ידי חכמים במסכת בבא מציעא בכך שבפרשת 'כי-תצא' התחדשו כמה פרטי הלכות בעניינן, ואכן ההלכות למעשה נלמדות מתוך הפסוקים שבספר 'דברים'. אולם שאלה נוספת עלינו לשאול: מדוע פרשת 'משפטים' דיברה על "אויבך" ו"שונאך", ואילו פרשתנו התייחסה ל"אחיך"? קודם שננסה לענות על כך עלינו להקדים ולשאול כיצד ייתכן שהתורה מתייחסת בשוויון נפש לתופעה של איבה בין יהודים, ובכך נותנת לגיטימציה למציאות חברתית בה יהודים שונאים זה את זה. הייתכן שיהיה מותר ליהודי לשנוא יהודי מאחיו, והרי מצווה מפורשת היא: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט יז)?
על שאלה זו, האחרונה, ענו כבר חז"ל והסבירו שמותר ואף ראוי לשנוא עבריין שראית אותו מבצע עבירה חמורה במזיד, שכן אדם שעובר עבירות במזיד איננו עוד בגדר "אחיך" (פסחים קיג, ב). מנקודה זו המשיך רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו "משך חכמה" (דברים, כב, ד) וכתב ששנאת עוברי עבירה היתה לגיטימית אך ורק בזמן שניתנו מצוות פרשת 'משפטים', בתקופה שמיד לאחר מתן תורה. באותה עת היה עם ישראל בדרגה רוחנית עילאית של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו). יהודי שחווה את ההתגלות הא-לוהית, והיה בין אומרי "נעשה ונשמע", ולאחר מכן עבר עבירה בזדון, אכן עשה דבר בלתי נתפס, והרואה אותו, שמן הסתם עודנו בדרגת דבקות גדולה ב-ה', לא אמור לגלות כלפיו כל הבנה, ואף רשאי לחוש כלפיו שנאה.
ברם, לאחר ההידרדרות הרוחנית הגדולה שהתרחשה בחטא העגל, ולאחר שהעם כולו נכשל במסות ובעוונות, אין מקום עוד ליחס של עוינות ושנאה כלפי עוברי עבירה. מחטא העגל ואילך רק אדם שהוא בגדר צדיק תמים רשאי לשנוא עוברי העבירה, לדברי ה'משך חכמה', ואנשים כאלה אינם מצויים. לכן בספר 'דברים' אין יותר שונאים ואויבים מישראל, אלא כולם אחים. נראה שאפשר להוסיף על דבריו, שספר 'דברים' מדבר אל עם העומד להיכנס לארץ, ולקראת הכניסה לארץ יש צורך מיוחד לחנך את עם ישראל לאחווה, ולהטמיע נקודת מבט לפיה כל אדם יראה את חברו כאחיו. מסיבה זו התורה חוזרת שוב ושוב (שש פעמים!) על הכינוי "אחיך" בנוגע למאבד האבדה או לבעל בהמת המשא האנונימיים.
דברי ה'משך חכמה' נאמרו לגבי הרואה חברו שעבר עברה חד-פעמית, אולם כשמדובר בכופרים ובעוברי עבירות חמורות באופן שיטתי, מקורות רבים בספרות חז"ל והפוסקים קבעו שיש לשנוא אותם. כך נאמר, לדוגמה, באבות דרבי נתן: "ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות וכן דוד אמר: "משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט" (תהלים קל"ט, כ"א)… ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו" (אבדר"נ, נוסחא א פרק טז). עיקרון זה נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם (הלכות אבל א, י) וכן בטור ובשולחן ערוך (יו"ד סימן שמה), ובמקום אחר קובע הרמב"ם שלא רק שיש לשנוא את רשעי ישראל, אלא יש מצווה על כל אחד לגרום למותם. לדבריו: "כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל… שכל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה" (הלכות ממרים ג, ב).
לאור דברים אלה שומרי מצוות בזמננו היו אמורים לכאורה לשנוא יהודים רבים המעידים על עצמם שאינם מאמינים בעיקרי האמונה. ברם, פוסקי הדורות האחרונים הצביעו על סיבות שונות לכך שאין ליישם הלכות אלה בזמננו. הגישה הידועה ביותר, ראשיתה בפסק של הרב יעקב אטלינגר מאלטונה שבגרמניה (1798-1871), והיא רואה בכל יהודי שאינו שומר מצוות כיום "תינוק שנשבה" (שו"ת בנין ציון החדשות סימן כג). גישה אחרת סבורה שאדם רשאי לשנוא את חברו החוטא רק אחרי שהוא הוכיח אותו, וכיום אין מי שיודע להוכיח. על סמך גישה זו כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד שכיום אף ברשע גמור יש איסור לשנוא, ובמקום זאת "יש להשתדל בטובת חבירו ולרדוף אחר השלום… רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלימה".
הרב קוק שאימץ פרשנות זו כתב כי "כל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו שקיימנו בו מצות תוכחה, וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו מי שיכול להוכיח… על כן נפל פותא בבירא", כלומר: התרופה של תיקון אנשים באמצעות שנאה – נפלה לבור (עפ"י רש"י שבת סו, ב). לפיכך טען הרב קוק כי "כל ההלכות הנוטות לרוגז ולשנאת אחים, נעשות כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע", שעליהן נאמר כי הן לא היו ולא עתידין להיות. (אגרות ראי"ה סוף אגרת רס"ו)
גישה ייחודית ונועזת מופיעה בכתביו של החזון איש שהסביר כי שנאה או אף אלימות כלפי רשעים היו בעבר אמצעים יעילים להחזרה בתשובה, אולם פג התוקף של שיטה זו בימינו, משום שאנו מצויים בעידן של הסתר פנים. החזון איש כתב: "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה, כמו בזמן שהיו הניסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות". לדעת החזון איש כיום אי אפשר לבוא בטענות למי שאינם מאמינים או אינם מקיימים מצוות, שכן בזמננו ההשגחה נסתרת, אין ניסים גלויים, ולא התגלות לנביאים וליחידי סגולה. עוד מציין החזון איש שבעבר "היה ביעור רשעים גדרו של עולם… אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות חס ושלום. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת" (יורה דעה, סימן ב, סוף סע' טז). לדברי החזון איש יישומה של הלכה זו בימינו לא ישרת את המטרה, אלא להפך, אלימות כלפי רשעים בזמננו תהיה קונטרה-פרודוקטיבית, ובמקום לגדור את פרצות הדור היא תביא דווקא להגדלת פרצותיו. לאור זאת הוא טוען שהלכה זו אינה רלוונטית כיום.
הפרשנויות המתבססות על 'תינוק שנשבה' או על כך שאין אנו יודעים להוכיח, יוצאות מהנחה שאין מקום כיום לשנאה כלפי עוברי עבירה, משום שהם לא נחשבים למזידים, אלא הם בבחינת שוגגים או אנוסים. הסברו של החזון איש אינו נזקק להנחה זו, אלא נשען על השינוי המשמעותי שחל בהתגלות ההשגחה. נראה כי שיטתו של החזון איש מהווה למעשה המשך של הקו שנקט בו בעל ה'משך חכמה' בפרשתנו, לפיה הזכות או אף החובה לשנוא מותנים במעמד הרוחני של הדור. ואכן, נטרול הרעיון של שנאת עוברי עבירה, שהיה נכון לדעת ה'משך חכמה' בדור המדבר, נכון בוודאי שבעתיים בזמננו. כיום המצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך" הינה ברת תוקף כלפי כל אדם, והיא רלבנטית לא פחות כשמדובר בעימותים המתרחשים בחברה הישראלית, ובין תתי המגזר של הציבור הציוני-דתי. שומה עלינו לראות בכול אדם מישראל אח ורע. לפיכך דרך ההתייחסות הנכונה כלפי עוברי עבירה כיום היא לקרבם במאור פנים ומתוך אהבה, ושנתקרב כל אחד אל חברו בעבותות אהבה.
