בכל חוויה שהאדם עובר יש פער בין החוויה עצמה לבין הרשמים שנחרתים בזיכרונו. דוגמה בולטת אפשר לראות אצל חיילים הבאים מהצבא. הם יכולים לחזור משבוע קשה של פעילות בשטח, שבו סבלו מחום ומיתושים, מחוסר שינה וממאמץ פיזי, אבל הם מביאים איתם זיכרונות של חוויות מלהיבות ועליזות. כך גם לאחר טיול ממושך יש לעיתים פער גדול בין מה שחווה אדם בעת הטיול, לבין הזיכרונות שנותרו. בהרבה חוויות שאנו עוברים בחיינו, לא חשוב כל כך מה בדיוק קרה, חשוב יותר מה שנחקק בזיכרוננו. יתר על כן, במבט לאחור אנשים עשויים להעניק משמעות חדשה למאורעות שהתרחשו, משמעות שלא היתה מובנית להם כלל בעת שהמאורעות אירעו.
גם אצל ציבור קורה שתקופות ומאורעות מקבלים משמעות חדשה בזיכרון הקולקטיבי. אנשים יכולים לזכור, לדוגמה, את תקופת הצנע והמחסור של ראשית המדינה כתקופה נפלאה שבה היתה עזרה הדדית והתלהבות גדולה מבניית הארץ. במבט לאחור הזיכרון ההיסטורי משנה, מעבד ומפצה על מה שהתחולל במציאות, והוא עשוי לצבוע את העבר בצבעים חדשים. מאורע טראגי יכול להיתפס כקרש קפיצה לשינוי חיובי גדול, ולעומת זאת מאורע מוצלח יכול להיות מובן במבט לאחור כהתחלה של משבר.
בפרשתנו, על סף הכניסה לארץ, מובאת רשימת המסעות שנסעו בני ישראל במדבר במהלך נדודיהם. הפירוט הרב של כל המסעות ומקומות החניה נראה מיותר, וברצוני להציע שמטרתו היתה לעצב את הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של האומה. בסקירה לאחור מקבלות כל תחנות המסע משמעות חדשה כחוליות בתוך תהליך.
במהלך המסעות התרחשו אירועים רבים ושונים, בהם תקלות ונפילות, תלונות ועונשים, מלחמות פנימיות וחיצוניות, ניסים והישגים. תוך כדי ההתרחשויות העם לא היה מסוגל להבין את משמעותן, אולם הסקירה שבדיעבד מאפשרת להם לראות כיצד כל תחנה בנתה נדבך נוסף בגיבוש העם ובחיבורו לדרך ה'. הדבר מקבל משנה תוקף מהעובדה שמסעותיהם לא הוכתבו על-ידי שיקולים פרקטיים, אלא "על-פי ה' יחנו ועל-פי ה' יסעו" (במדבר ט, כ). במבט לאחור יכולים בני ישראל להבין כיצד הכישלונות והנסיגות כמו גם ההישגים וההתקדמויות בנו אותם ועצבו את עולמם.
כדי לחדד נקודה זו נעזר בהלכה בדברי הרמ"א על השולחן ערוך שפוסק לגבי מספר השורות שצריכות להיות בכל עמודה בספר תורה: "נהגו במנין השיטין לעשותם לא פחות ממ"ח, ויש אומרים מ"ב" (יו"ד, רעה, ו). הט"ז הסביר כי מ"ח או מ"ב השורות הן כנגד המסעות של ישראל (ס"ק ח).
מה הקשר בין שורות ספר התורה לבין המסעות? נראה להסביר שלימוד התורה הוא בגדר מסע של האדם הפרטי, של הנפש ההולכת ומתקדמת מדרגה לדרגה. לכן מספר המסעות שעברו בני ישראל כשיצאו מהדרגה הנמוכה ביותר של בית עבדים עד שהגיעו מצוידים בתורה ובאמונה לגבולות הארץ המובטחת, הוא מספר מכונן לדרך שעל האדם לעבור באמצעות התורה במסע הבניה האישי שלו.
הדבר המוזר הוא שברשימת המסעות יש כידוע מ"ב מקומות, ומניין אפוא הדעה שמדברת על מ"ח תחנות? התשובה היא שהיו ששה מקומות אליהם הם נאלצו לחזור, וכך הם חנו בשישה מקומות פעמיים. הטוענים שיש לעשות מ"ח שיטין בספר התורה סבורים, כנראה, שגם מסע לאחור הוא חלק מהבניה. גם מעידות וכישלונות תורמים לבניית העם ולבניית היחיד. על זו הדרך לא אומרים בצבא לסגת אלא אומרים: "לשפר לאחור".
תקופת בין המצרים היא תקופה של נסיגה ועצירה. "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית כו, ב) ומצמצמים בעשיה כגון: בניה ונטיעה, שיפוצים וקניות, משא ומתן וכדומה. אנחנו מתכנסים לחניה לצורך המשך המסע. זו עצירה לפרק זמן של אגירת אנרגיות, המאזנת תקופות כמו תשרי וניסן של הוצאת אנרגיות.
לכל שלב ולכל תחנה בחיים יש משמעות, ואנו משתדלים להבין את המשמעות "על פי ה'". מבט זה אינו רק צודק, הוא גם חכם. לא אחת אנו עדים להתרחשויות במדינת ישראל ובעולם שמעלים עננה על שגרת קיומנו. פעמים רבות אנו חווים קשיים בחיינו האישיים שמעיבים על שלוות נפשנו. בזמנים כאלה כדאי לזכור שמסעות והתרחשויות יכולות לקבל משמעויות חדשות כשמסתכלים עליהן ברטרוספקטיבה, וכי מתווסף להן ערך מוסף כשמבינים אותן "על-פי ה'".
