רגילים להדביק לפרשות הצרעת דווקא את העבירה של לשון הרע. ואכן, גם בסיפורי המקרא וגם במקורות חז"ל יש סימוכין לכך שנגעי הצרעת באים בגין לשון הרע, אולם יש גם תימוכין לכך שהנגעים באים בשל גאווה וגסות רוח.
במקרא אנו מוצאים את נעמן, שר צבא ארם, שהתאפיין ביוהרה בוטה, ולדברי מדרש תנחומא לקה בצרעתו בגין גסות הרוח שלו. מקרה בולט אחר במקרא הוא זה של המלך עוזיהו אשר "כחזקתו גבה ליבו עד להשחית" (דבה"י ב, כו, טז), ולכן לקה בצרעת. אף ארבעת המצורעים עליהם מספרת הפטרת הפרשות (מל"ב, ז) מתגלים כבעלי אופי חמדני ורכושני. אחרי שהארבעה מצאו את מחנה ארם נטוש, הם החלו לעסוק באינטנסיביות בביזה ובהטמנת השלל לעצמם, ורק לאחר מכן התפנו לדווח למלך ישראל על בריחת הארמים.
במדרש ויקרא רבה (מצורע, פרשה יז) אמרו חכמים שעל עשרה דברים נגעים באים ואחד מהם הוא גסות הרוח שמשמעותה התנשאות והחשבה עצמית יתרה.
גם כשמדובר בטהרת המצורע יש כמה פרטי הלכות שנאמרו בדרך בה הכהן מטהר את המצורע שקשורים בהתרחקות מיוהרה. טהרת המצורע מתבצעת באמצעות עץ ארז ואזוב, ומפרש רש"י: "ועץ ארז – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, ושני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב" ( רש"י ויקרא יד, ד).
המצורע העובר את תהליך הטהרה נקרא בתורה באופן עקבי בכינוי: "האיש המיטהר". לעומת זאת הכהן שמטהר אותו, נקרא רק פעם אחת בתואר "הכהן המטהר", על מנת שנדע במי מדובר, אך אף לא פעם אחת נוספת. וכל כך למה? בעלי המוסר הסבירו על מנת שלא ישמע שוב ושוב את התואר "כהן מטהר" ויחוש גבהות לב. דווקא אדם שמצליח להביא טהרה עלול ליפול למהמורה של גבהות לב והתנשאות ומכך רצתה התורה להרחיקו. בעלי המוסר מסבירים בדרך זו גם את העובדה שהכהן המטהר טמא מת בפרה אדומה – הופך בעצמו לטמא. לדבריהם הדבר בא למנוע אפשרות שהוא יחוש גבהות לב על כך שיש בכוחו לטהר אנשים מטומאתם החמורה (הרב קול מסרים, ויקרא, עמ' 103).
לאור פרשות השבוע, ולנוכח היחס השלילי ביותר שיש במקורותינו למידת הגאווה, לא התלהבתי במיוחד מסיסמא שנבחרה להיות כותרת חגיגות ה-70 למדינת ישראל: "יש במה להתגאות". במסורת שלנו יש למילה גאווה תמיד קונוטציה שלילית.[1]
ואולם בסופו של דבר אני מוכן לקבל את הכותרת הזו, וזאת באשר כאן איננו מתגאים בעצמנו, אלא במדינתנו. אולם חשוב שיחד עם אותה גאווה, נזכור שלא בכוחנו ועצם ידינו זכינו לכל הטוב שיש לנו, אלא נהיה גאים מתוך הודיה לה' על כל הטוב והברכה והשפע שזכינו לו מאתו.
גאווה עלולה למנוע את האדם מלהודות לה'. על סכנה זו מצביעים חכמים בדבריהם על המלך הצדיק חזקיהו. חז"ל מספרים: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם" (סנהדרין צד, א). חזקיהו מלך יהודה, למרות צדקותו ודאגתו ללימוד תורה בהיקף עצום בעם ישראל, לא זכה להיות משיח, מפני שלא אמר שירת הודיה על מפלת סנחריב.
במדרש אחר מציינים חז"ל את הסיבה לכך שחזקיהו לא אמר שירה והיא: "כי גבה לבו מלומר שירה…. אמר חזקיהו, תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה" (שיר השירים רבה ד, ג). חזקיה סבר שלימוד התורה שלו מייתר ומכפר על הימנעותו משירת הודיה, והיתה זו טעות גורלית. הרעיון המשיחי מחייב, לאור דברים אלה, את שילוב של לימוד תורה עם שירת הודיה לה' על המהלכים והתרחשויות שהוא מוביל בהם את עמו בעולם הריאלי, עולם העשייה, בתחומי החול והחומר, בזירה הביטחונית והמדינית ובכל עבודה בשדה.
זכינו לשוב לארצנו אחרי 2000 שנות גלות. אבותינו ואבות אבותינו חלמו והתפללו לשוב לציון, אך רק בדורותינו זכינו לכך. דומה שלעיתים "בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א). שומה עלינו ללמוד מדברי רבותינו על חזקיה, כמה חשובה ההכרה בנס וההודיה על כך. אבותינו שחלמו ולא זכו, היו מוכנים לשלם הון תועפות כדי לחיות במדינת ישראל, עם כל בעיותיה וסיבוכיה. חובה עלינו להודות ל-ה' על כל שלב וכל מרכיב בשלבי הגאולה. הרב צבי יהודה קוק הרבה לצטט בהקשר זה את דברי הנביא זכריה שקרא לשבי ציון: "מי בז ליום קטנות" (זכריה ד, י), ואת דברי חז"ל שהסבירו: "מי גרם לשולחנם של צדיקים שיתבזבז? קטנות שהיתה בהם" (סוטה מח, א). אותם צדיקים ראו את הקמת בית שני לא ידעו להעריך את ההישג הגדול שבהקמת הבית השני, והם ראו אותו כעלוב למדי לעומת הזיכרונות שהיו מהבית הראשון, והציפיות הגדולות שקיננו בלבם. הנביא קורא להם להעריך את ההישג הגדול של הקמת הבית השני, וקולו מהדהד בקריאה להעריך ולשמחו בשיבת ציון המופלאה של ימינו.
די לנו שנתבונן בארצנו שהתחילה להיענות לבניה השבים ומאז העליות הראשונות לפני כ 120 שנה, התחילה לפרוח, לאחר שממונה עת היינו בגלות. כל אומה ולשון שניסו להתיישב בה ולא הצליחו, כפי שמלמדת ההיסטוריה, וכפי שציינו הרמב"ן ורבינו בחיי, על הפסוק "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו, לב). רבי אבא קובע בגמרא (סנהדרין צח א) כי פריחת הארץ משממונה היא העדות הגדולה לגאולה, ואומר שכאשר מתקיימת נבואת יחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (יחזקאל ל"ו) "אין לך קץ מגולה מזה".
כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל", וכיצד יחס של ענווה מביא להודיה, ברצוני להזכיר את סיפורו של האדמו"ר מסדיגורא. אותו אדמו"ר חרדי תלה דגל בביתו שבתל-אביב, נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל היה משכים קום ביום העצמאות, נוטל מטאטא, ויוצא מביתו לטאטא את הרחוב בו הוא גר. לאחר מכן הלך לבית הכנסת הגדול בתל אביב, וטרם נכנס היה משתהה ומהרהר קמעה, ואז נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל' (דבר, שאינו מקובל כלל בקרב הקהל והרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים.
כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על ביתי. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".[2]
גם אם יש ביקורת, יש במה להתגאות, ויש אין סוף על מה להודות בנוגע למדינת ישראל בכלל. בשנות ע' למדינת ישראל ראוי להביט בעין טובה על המדינה ועל הישגיה, ובשנות פ' להרחיב פה ולדבר בשבחיה, לראות כמה מעלות טובות למקום הזה עלינו, כמה גדולה היא הזכות שזכינו לה בדורנו, ועד כמה עלינו להודות על כך לאלוהינו.
[1] בהתאם לכך גם השימוש במושג "גאווה" על-ידי להט"בים פועל כנגדם אצל רבים בציבור שאמונים על המסורת היהודית. בעיני יהודים שמרנים מונף דגל אדום על מה שמיוצג בלהט"ב, והכינויים: "גאה", "הקהילה הגאה" ו"מצעד הגאווה" מוסיפים צבע אדום לדגל זה.
[2] סיפור זה פותח באופן שובה לב ומרתק בספר לילדים בשם: 'המטאטא והדגל' מאת דר' ניצה דורי, בהוצאת המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן".
