הגמרא מספרת על שמעון הצדיק שהסתייג מכך שאנשים יקבלו על עצמם נזירות. אולם פעם אחת היתה לו היתקלות עם נזיר יוצא דופן שגרם לו לצאת מגדרו ולברך אותו על נזירותו. כך סיפר שמעון הצדיק עצמו: "פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: 'בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (נדרים ט, ב). מה ראה שמעון הצדיק באותו צעיר שגרם לו התפעלות שכזו? מדוע הוא נהג למתוח ביקורת על כל המתנזרים, וכאשר פגש בצעיר זה בחר לשבח אותו ולנשקו?
נראה שהתשובה טמונה בגורם שהניע את הצעיר הדרומי הלז לקבל על עצמו נזירות. הצעיר הסביר שבשיח הפנימי שהיה לו עם עצמו הוא אמר ליצרו: "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה?" המניע לנזירותו היה אפוא רצונו העז להתרחק ממידת הגאווה תכלית הריחוק. מניע זה היה נראה לשמעון הצדיק גורם שמצדיק את הנזירות ואף ראוי לכל שבח.
ומה מניע את שאר הנזירים, את כל אלה ששמעון הצדיק לא ראה בעין יפה את נזירותם? האם האחרים מונעים ממניעים נפסדים? ייתכן מאוד ששמעון הצדיק סבר שכן. זו אפשרות סבירה ביותר שרוב הנזירים מקבלים על עצמם נזירות דווקא מתוך תחושה שהם מורמים מעם, ועליהם לעשות משהו כדי שהעם יכיר בכך. הם סבורים שהמצוות שמספיקות לכלל ישראל אינן מספיקות עבורם, והקדושה של כל אדם מישראל לא די בה בשביל אנשים רמי מעלה שכמותם. לכן עליהם לקבל על עצמם איסורים נוספים, ולהפגין בכך את מעלת קדושתם שהיא לעילא ולעילא מעל כל שאר בשר ודם.
אולם האם הנזיר הדרומי לא הגזים קצת והחמיר יותר מידי עם עצמו כאשר השתמש בכינוי "רשע" ביחס ליצר הגאווה? נראה שלא! תורת המוסר היהודית מתייחסת בחומרה רבה אל מידת הגאווה. בספר משלי (טז, ה) אמר החכם: "תועבת ה' כל גבה לב", וחז"ל הוסיפו ואמרו על מי שניחן במידת הגאווה שהקב"ה אומר עליו: "אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם".
הרמב"ם קובע בהלכות דעות (פרק ב) שבכל המידות יש ללכת בדרך האמצע, היא המידה הבינונית, אולם, הוא מוסיף ואומר: "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך". הרמב"ם אף מוסיף ומצטט את דברי חז"ל שיש לנדות כל אדם שיש בו גסות הרוח.
חשיבותה של מידת הענווה בולטת במתן תורה. התורה נתנה על הר סיני מפני שהוא "השפיל עצמו לומר שאני נמוך" (פסיקתא רבתי, פיסקא ז). הר סיני אמור לשמש מקור השראה לכל אדם ללמוד, כדברי הגמרא: "לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה” (סוטה ה, א).
מכאן ניתן להבין מדוע דווקא משה נבחר להיות מקבל התורה המוסר אותה לכל עם ישראל, שכן עליו נאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), והסביר המהר"ל: "בשביל שהיה ממעט עצמו היה ראוי אל התורה".
לא רק מנחיל התורה שבכתב הצטיין במידת הענווה, זו היתה דרכם של חכמי ישראל הגדולים בכל דור, דוגמת רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהיה עמוד התווך של הנחלת התורה שבעל-פה, וגילם באישיותו דמות מובהקת ביותר של ממשיך דרכו של משה. על הזיקה ביניהם עמדו חכמים כשאמרו: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נט, א). ואכן גם רבי יהודה הנשיא הוא התאפיין באופן מובהק במידת הענווה, כדברי חכמים: "משמת רבי – בטלה ענווה" (סוטה מט, ב).
וכך בכל דור ודור הרוצה לזכות לתורה צריך לסגל לעצמו את מידת הענווה. על כך אמרו חכמים: "למה נמשלו דברי תורה למים… לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז', א'). מידת הענווה מאפשרת לאדם להיות בבחינת מקבל, היא מסייעת לו להבין את מעמדו ואת היחס בינו ובין קונו, ובינו לבין רבו וחברו, וכפי שפירש זאת הרמב"ם: היא מכשירה את האדם לוותר על תענוגות העולם החומריות כדי להתמסר ללימוד התורה (הלכות תלמוד תורה, ג, ט).
הענווה נחשבת בספרות המוסר שלנו למידה החשובה והיסודית ביותר שמהווה בסיס לכל המידות הטובות. כאשר אדם מתאפיין במידת הענווה הוא איננו אגוצנטרי, ולכן הוא יודע להיות רגיש לאחר, איננו בא לידי כעס ודיבור שלילי, ומסוגל להתנהג באופן אדיב, סובלני ונעים לכל אדם. אדם שניחן בענווה ידע לכבד כל אדם באשר הוא אדם, והדבר יבוא לידי ביטוי גם ביחס לאנשים ה"שקופים": מלצרים, חדרניות, מאבטחים, הסייעת בגן הילדים. הוא יזכור, ואולי יחוש באופן אינטואיטיבי, שמידת חשיבותנו כבני אדם היא כמידת החשיבות שאנו מעניקים לזולת.
גם החברה מעריכה ומחבבת בדרך כלל את מי שהתנהגותם משדרת תכונות של הצנע לכת וענווה. כדוגמה לכך אזכיר את ההערכה החיובית הרחבה לה זכתה רעיית הנשיא העשירי נחמה ריבלין כשהלכה לעולמה ערב שבועות תשע"ט, וזאת לא בשל היותה דמות ציבורית בולטת, כי אם דווקא בזכות מידת הענווה והימנעותה מהבלטה עצמית.
השימוש במושג ענוה שאנו עושים בשיחה זו, חריג קמעא בלשוננו כיום. בזמננו, לא מקובל לדבר על ענוה, ובהקשרים דומים נהוג לעשות שימוש במושגים כגון: דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון עצמי, חרדות ביצוע, הערצת יתר של דמויות מסוימות, וכיו"ב. המושג "גאווה" קיבל בזמננו לגיטימציה, ואף הפך בחברות מסוימות לערך חיובי, כפי שקורה במצעדי הגאווה. בשעתו הגיעו אלי אנשי "הבית הפתוח" שיזמו וארגנו את מצעד הגאווה הראשון בירושלים, כדי לדון באפשרות שהמצעד יהיה מתון ומוגבל, וכך יוכל לזכות לברכתם של רבנים שמכירים בצורך בסובלנות כלפי בעלי נטיה מינית שונה. אחת הנקודות שהדגשתי בפניהם היתה שיהיה צורך לשנות את שם המצעד למצעד הסובלנות תוך השמטת המילה גאווה, שכן זו לא יכולה לעלות בקנה אחד עם ערכי היהדות בשום אופן.
גם בהקשרים יום-יומיים מרבים להשתמש כיום במושג גאווה כתכונה לגיטימית ואף חיובית. המאזין לראיונות בתקשורת עשוי לשמוע שוב ושוב דוברים האומרים: "אני גאה בכך שעשיתי כך וכך" או: "אני גאה בילדיי" וכדומה. בשפה יהודית יש לומר: "אני שמח על מה שעשיתי", או "ברוך ה' יש לי נחת מילדיי". אם מכירים בכך שבלי עזרת ה' שום הישג לא היה מתרחש – לגאווה מה זו עושה?!
האם מידת הענווה מחייבת ביטול עצמי טוטאלי? למרות דברי הרמב"ם, שהזכרנו לעיל, חשוב לציין שרבים עמדו על כך שעל האדם להיות ער ליכולותיו ולתכונותיו הטובות, שאלמלא כן לא יוכל לנצלן היטב. ייתכן שגם היבט זה רמוז במדרש על מתן תורה בסיני. אם רצה הקב"ה לתת תורה במקום נמוך, מדוע נתן אותה על הר ולא במקום נמוך כים המלח? ואם הר סיני הוא ג'בל מוסא, כמו שיש המשערים, הרי שהוא מתנשא לגובה של 2,500 מ' מעל פני הים?
נראה שמידת הענווה עליה לימד מתן תורה מכילה מורכבות של הכרת האדם בערך עצמו, ובה בעת הימנעות מהפרזה בערך עצמו, וזהירות מלהתהדר ולהתנשא על אחרים. אין אפוא כל רע בדימוי עצמי גבוה או בביטחון עצמי תקין. אדרבה, כשהם מחוברים למציאות, לא גורמים לניפוח האגו ולא מהווים מטרד לסביבה, אלה תכונות ראויות ומועילות. גאווה, לעומת זאת, היא במקורותינו תכונה מגונה שיש לשנותה.
דברים אלה תמצת בצורה מופלאה רבי שמחה בונים מפשסיחא שאמר כי "כדאי שיהיו לו לאדם שני כיסים. בכיס האחד ישים פתק ובו כתוב "בשבילי נברא העולם", ובכיס השני יהיה פתק שכתוב בו "ואנכי עפר ואפר". בכך משתקפת הדואליות שצריכה לאפיין אנשי אמונה אשר יודעים כי כל גדולתם – עושרם ואושרם, הצלחתם וקידומם – נובעים מחיבור של פרי עמלם עם עזר ותמיכה מקונם.
לקראת יום מתן תורה, כמו גם מיד אחריו, עלינו לאמץ את שיטת המוסר היהודית, ולהפעיל יחס שיפוטי כלפי התכונות שלנו, כך שנוכל לבדוק את עצמנו בכנות וביושר, ולשאול באיזו מידה אנו מוכנים לקבלת התורה מבחינת מידות הנפש ותיקון האישיות, ומה עלינו לעשות כדי לשפר את התכונות שלנו, ומתוך כך גם את המוכנות שלנו לקבלת התורה וליישומה.
