עקביות היא תכונה חיונית ביותר בחיינו. אנו נכעס מאוד אם הרכבת או הבנק שלנו לא יהיו עקביים בלוחות הזמנים שלהם, נרגיש טלטלה אם הבוס בעבודה יחמיא לנו על מטלה, ולמחרת ימתח ביקורת קשה על אותה משימה, וכמובן לא נצליח בלימודים, בפעילות גופנית או בשיפור הבריאות, אם לא נקפיד על מידה רבה של עקביות.
מה בא משה לחדש או לחדד בנאומו הארוך שבפרשת 'עקב'? במבט ראשון נראה שהוא חוזר שוב ושוב על אותו רעיון מוכר: יש לשמור את מצוות ה', ולא לשכוח את טובותיו וחסדיו. אולם במבט שני אפשר לענ"ד להצביע על עיקרון מרכזי בנאום, המתומצת במילת הכותרת של הפרשה: "עקב". המילה "עקב" פירושה: בגלל; מפני; כיוון; בעקבות וכדומה. אולם דומה שדווקא היא נבחרה מכל המילים בעלות אותה משמעות, משום שהיא רומזת גם לחשיבותה של עקביות. זו הדרישה העיקרית אשר משה שואל מעמנו בפרשה זו: היו עקביים!
הפרשה פותחת באמירה אופטימית על הקשר המופלא שבין ה' ובין עמו, אולם היא מזהירה מפני שורה של גורמים העלולים לכרסם בעקביות ובהמשכיות של הקשר הזה: פחד מפני גויי הארץ, השפעה דתית של האלילות המקומית, שכחת ניסי הבורא וטובותיו, תחושת "כוחי ועוצם ידי", והאמונה בצדקתנו המקנה לנו זכויות יתר.
רש"י בפירושו לפרשתנו עומד בעקביות על עקרון העקביות: על המילים: "והיה אם שמוע" הוא מביא את דברי חז"ל: "אם שמוע בישן – תשמע בחדש" (יא, יג), ועל האזהרה: "אם שכוח תשכח" הוא כותב: "אם התחלת לשכוח- סופך שתשכח כולה" (ח, יט). על הפסוק: "כל המצווה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות", אומר רש"י: "אם התחלת במצווה גמור אותה, שאינה נקראת המצווה אלא על שם גומרה" (ח, א). דומה שאין סיסמא הולמת לרעיון העקביות יותר מפתגם זה.
אף דברי רש"י בפירושו למילות הפתיחה של הפרשה, "והיה עקב תשמעון", עולים בקנה אחד עם רעיון העקביות. הוא מפרש שהכוונה למצוות הקלות אותן אדם דש בעקביו. ואכן באלה משתקפת עקביותו של אדם – בהקפדתו על המצוות היום-יומיות. לא מעשים יוצאי דופן המתבצעים ברגעי שיא נדירים משקפים את דבקות האדם בדרך הישר, כי אם התנהגותו בשגרת החיים השוטפת.
משה מתמקד בפרשתנו באירוע היסטורי אחד ומיוחד: חטא העגל. מדוע פרשיה כאובה זו משובצת כאן, ולא הופיעה כבר בפרשת "ואתחנן", לאחר תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות? נראה שמקומה בפרשתנו, שכן הוא מהווה את הסמל המובהק ביותר של חוסר עקביות. הנפילה החדה של עם ישראל מאיגרא רמה של מעמד ההתגלות אל בירא עמיקתא של עשיית העגל, הופכת לדגם מכונן לדורות עולם, והיא ממחישה את הסכנה העצומה של החוסר בעקביות.
משה מתריע בפרשתנו מפני דינאמיקה של התדרדרות שעלולה להתרחש כתוצאה מחוסר עקביות, "עקב לא תשמעון" (ח, כ). בלא התמדה ועקביות עלול עם של אידיאליסטים להפוך לעם של נהנתנים, ודור נפילים של אנשי אמונה וערכים עלול להצמיח דור צעיר של דלים וריקים.
אכן עקביות לא אמורה לייצר קיפאון. אדרבה, היא מחייבת נכונות מתמדת לשנות ולהשתנות כדי להסתגל למציאות המשתנה. עקביות בריצה או ברכיבה על אופניים מחייבת התאמות לתוואי השטח ואתגריו, ועקביות בהקפדה על תזונה דורשת התחשבות במגוון המזון הקיים. האדם העקבי אמון על ערכי ליבה קבועים ויציבים, אך הוא יודע להחיל אותם באופן משתנה על המצבים המתחלפים.
זו בדיוק קריאתו של משה לעמו, שעומד לעבור מבידוד במדבר לביזור במדבר העמים בארץ, מעם חולם לעם לוחם, ומאכילת המן מן השמים, לאכילת דגן, תירוש ויצהר מן הארץ. משה דורש מהם ליישם את האמונה וערכי הליבה שהם מביאים מסיני בחיי עם היושב בארץ.
משה מספר על ההתנסות האישית שלו בהתאמתו למציאות חדשה: "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט, ט). אומר על כך המדרש: "עלת לקרתא – הלך בנימוסה" (ילקו"ש, עקב, תתמו). כשאדם מגיע למקום חדש עליו להתאים עצמו לכללי אותו מקום.
שימור עקבי של ערכי הליבה תוך התאמה למציאות החדשה של החברה בישראל, זהו האתגר הגדול של המנהיגות הדתית כיום. חשוב לבחון מה לשמר ומה לשפר, איך לחזק וכיצד לתחזק. על דברי רש"י שיש לשמוע בישן ולשמוע בחדש, עלינו להוסיף את קריאת הכיוון החשובה שהציב הראי"ה קוק, לפיה יש לחדש את הישן ולקדש את החדש.
שימור ושיפור עקביים הם אתגר גדול בכל תחום בחיינו האישיים: בתחזוקת הגוף והנפש, בחיי המשפחה והחברה, וכמובן בעבודת ה' בשגרה וכשיוצאים מהשגרה.
