פרשת פנחס ושאלת הספירות הסטטיסטיות של משרדי הממשלה בימינו אנו:
בבמדבר כ"ו א'-ב' קוראים אנו כדלקמן:
ויהי אחרי המגפה פ ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם כל יצא צבא בישראל…
ולאחר מכן בפסוקים ה' ועד נ"א באו המפקדים עם פירוט של בני כל משפחה ומשפחה ומספרן, כגון (שם פסוק ז') משפחת הראובני שבה ישנם "שלושה וארבעים אלף ושבע מאות ושלשים", וכן הלאה.
נשאלת השאלה, למה באה ההפסקה באמצע הפסוק, וכאילו פרק כ"ו מתחיל לאחר "הפתיחה" בלשון של "ויאמר ה' אל משה…" וכבר עמדו על כך חז"ל בבמדבר רבה כ"א ז' (ובמקבילה במדרש תנחומא פנחס ד', והובאו הדברים ברש"י כאן). וזה לשונם: "ויהי אחר המגפה"- כל מקום שנופלין הוזקק למנין. משל לזאב שנכנס לתוך הצאן הורד [צ"ל: וירד] בעל הצאן למנותן מה חסרו. ד"א: למה מנה אותן? משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, השלים הרועה שמירתו. כשמחזירן צריך למנותן. כשיצאו בני ישראל ממצרים מסרן למשה במנין, דכתיב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל [למשפחתם] וגו' ( במדבר א' א'-ב'), "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי" (שמות י"ב ל"ז). הרי קבלן במצרים במנין. בא לפטר מן העולם בערבות מואב החזירן במנין (במדבר כ"ו ב') ספירה זו, אחרי המגפה ואף בסוף ימיו של משה רבנו, הייתה בה משום מצוה, ועל פי דבר השם, וכפי שהדגיש האברבנאל בפירושו, "שצוה ה' למנות את ישראל שמה כדי להכין אותם להכנס לארץ…" וכו'.
והנה, לכאורה יקשה עלינו את אשר קראנו בשמות ל' י"א-י"ג, שם נאמר בזה"ל: וידבר ה' אל משה לאמר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש… וכו'. וכתב רש"י שם: "ולא יהיה בהם נגף"- שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד, עכ"ל. כוונתו למובא בשמואל ב' כ"ד א', "ויסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה… וידעתי את מספר העם" (שם פסוק ב') ושם בפסוק י' "ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדיך כי נסכלתי מאד". ובהמשך הפרק (פסוק ט"ו) "ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש", הרי שהמנין אסור ועוון חמור ומסוכן ביותר, ואם אכן ישנו צורך במניין זה מסיבה זו או אחרת, יש לקיימו בדרך עקיפה כגון על ידי שימוש במחצית השקל. או כפי שעשה שאול המלך כפי שמסופר בשמואל א' ט"ו ד', "ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה".
והסביר האברבנאל כיצד התפשט הדבר בזמנו של דוד. כי מנה אותם ישירות ולא על ידי דבר אחר, וכה דבריו שם: שכשיהיה הבלו אל פני הנראה שתיכנס הארסיות בעיניו ובאזניו, ובדרך הפה שהם כולם פתוחים קלים להתפעל באופן שיוכל משום ההיזק אל המוח הקבוע לשם. ולזאת הסיבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הנמנים אברים מהאנשים מבלי הפנים כאילו תאמר אצבעותיהם. יען שאר האיברים אינם מיוחדים לאותו היזק כמו פני הנראה. (וראויים הדברים לקשב עמוק בימינו, אלא שעלינו אף להחמיר בשאר האיברים).
ומכוונים דבריו לסוגיה שלמה שבמסכת יומא, כ"ב ע"ב, וז"ל: תנא הוציאו [הכהנים] אצבעותיהם למניין [כאשר רצו לתרום את תרומת הדשן במקדש] ונמנינהו לדידיהו (לגולגולתיהם רש"י שם) ? מסייע ליה לר' יצחק. דאמר ר' יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב, "ויפקדם בבזק" (שמואל א' י"א ח')…
אמר ר' אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד [ולא יספר]" (הושע ב' א').
רבי נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שנאמר, "לא ימד ולא יספר".
הסוגיה שביומא שם ממשיכה בדיון על מה שנראה לכאורה כסתירה בין המקראות:
אמר ר' שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי: כתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים", וכתיב "אשר לא ימד ולא יספר"? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא, כאן בידי אדם, כאן בידי שמיים. הרי לנו שישנם כמה תנאים ואמוראים אשר קבעו מפורשות שיש במעשה ספירת בני ישראל משום איסור לאו, או אפילו שני לאוין. ומשמע מסתימת הסוגיה שבדברי ר' שמואל בשמו של ר' יוסי בן דוסתאי, שרק בידי שמיים הספירה הישירה מותרת, אבל לא זו שבידי אדם. ובגמרא שבמסכת ברכות כ"ב ע"ב נאמר בהדיא כי איסור חמור זה הינו דבר "שאפילו התינוקות של בית רבן יודעים אותו" (דברי אותו ר' אלעזר).
עוד מצינו במסכת פסחים ס"ז ע"ב:
תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל, אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד ונמצא שם שישים ריבוא זוגי כליות כפליים מיוצאי מצרים. הרי לנו עדות ברורה שהקפידו שלא תהא ספירת האנשים ישירה אלא באמצעי מנין הכליות.
אף הרמב"ם בהלכות תמידים ומוספים ד' ד' כתב בזה הלשון: ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות (כפי שראינו לעיל ביבמות שם) ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר, "ויפקדם בטלאים". ובמגן אברהם, או"ח קנ"ו סק ב', נאמר:
אסור למנות ישראל, אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל. אפילו לדבר מצווה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונים אצבעותיהם (יומא כ"ב ע"ב) והקשו הראשונים והאחרונים למה איסור חמור זה שיכול להביא לידי מגיפה קשה אינו מובא במניין המצוות. יש אשר ענו כי איסור זה אינו אלא מדרבנן ולא מדאורייתא. ועל כן לא הובא במניין המצוות, אלא שאף בכך ישנה מחלוקת ורבו בה הדיונים. לא זו בלבד, אלא שאם אחרי כלות הנגף המניין אסור, אלא אם כן הוא על פי צו מיוחד מאת הקב"ה, בתוך תוכה של המגפה. על אחת כמה וכמה שתהיה הספירה אסורה. ואין הדבר שונה אם מדובר באיסור דאורייתא או מדרבנן. איסור מיהת איכא! והנה בימינו אנו בתקשורת שלנו שומעים אנו יום יום ושעה שעה בעיקר ענייני חישובי מספר. מספר הנדבקים, מספר המונשמים ומספר המתים לא עלינו. כלום יש בכך משום איסור על פי ההלכה, הגם שהממצאים הסטטיסטים הללו הם לצורך מצווה, מצות הרפואה והתיקון? כפי שכבר ציינו לעיל רבו הדיונים בנושא זה, ולא נוכל להקיפם. וכדוגמא דברים ארוכים הובאו בשו"ת ציץ אליעזר לר' אליעזר יהודה ולדינברג, בחלק ז', ירושלים תשמ"ה, סי' ג' על פני שבעים ושתיים עמודות (עמודים ל"ז-ע"ד, כאשר שתי עמודות על כל עמוד)! ומסקנותיו הובאו שם בל"ג סעיפים, ובינם:
א) יש לאסור בלאו הבא מכלל עשה למנות את ישראל, וגם בדברי קבלה ישנה אזהרה על כך, ונוסף יש גם משום סכנתא…
ה) איסור המניין הוא בין למנות כל ישראל ובין למנות מקצתם… [ויש להעיר כי ספירות בני ישראל בתורה לא היו אלא של מקצת העם, מבן עשרים שנה ומעלה, כפי שכתב רבינו בחיי שם לפסוק נ"א]
ז) כן יש שסובר דמנין מקצת ליכא איסורא אלא מדרבנן…
כב) דעת החתם סופר… צורך מצווה שלא על ידי גורל מותר, אבל צריך כפרה. ורק לצורך מצווה ועל ידי גורל מותר על ידי דבר אחר ואיננו צריך כפרה.
ל) אף על פי שמדברי החתם סופר בתשובה [שיש בה פנים לאסור במקרים מסוימים], בהיות שהרבה פוסקים חולקים בכלל על החתם סופר בשיטתו לכן במקום צורך רב יש להתיר בשופי, המנין על ידי דבר אחר מבלי להצריך שקלים לכפרה. (שם עמוד ס"ב-ס"ג)
ואולם, לי נראים יותר דבריו של הרב שאול ישראלי, בספרו עמוד הימני (מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ב), סי' י"ג עמוד מ"ט: בסיכום הדברים: ספירה חלקית, שאינה מונה את כל ישראל יחד, והיא לצורך, מותרת על ידי דבר אחר לכל הדעות. ושם בעמוד קנ"א ביקש אף להגדיר "מה ייקרא דבר מצווה של צרכי רבים… ולתועלת המדינה מהרבה בחינות" שאז ודאי ייחשב דבר מצווה והוא בכלל "לצורך", שבהאי גוונא הותרה הספירה על ידי דבר אחר".
והנה בנידון דידן, ברור מעבר לכל ספק שכל הספירות של משרדי הממשלה, משרד הבריאות ומשרד הביטחון וכו', כולם אינן ישירות פנים מול פנים, אלא מוגדרות כ"על ידי דבר אחר", ולצרכי הרבים הן ורק לחלק מן האוכלוסייה ולצורך מצוה (או הכשר מצוה) של הצלת נפשות באו, שמאחר ובפיקוח נפש מדובר שדוחה כל איסורי מנין למיניהם (אף לסוברים שאולי יש בו איסור דאורייתא) על כן סרו כל הספקות והתברר כאור השמש שחלק זה שבפעילות הממשלה מותר ומבורך. עוד נוסיף כי תקותנו כי מגיפה קשה זו תעורר אותנו לתשובה ולדרכי כפרה, ונזכה לרחמי שמיים ולגאולת רפואה שלמה בקרוב בימינו.
