מאז ומעולם היתה ציפייה ממנהיגי ציבור שינהגו בניקיון כפיים, ומאז ומתמיד העם גילה חשדנות כלפי מנהיגיו. לפיכך מסר משה בפרשתנו דו"ח מפורט על כל הכספים והחומרים שנאספו לבניית המשכן. בורא עולם אמנם העיד עליו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב), ובני ישראל כבר ראו את מסירות נפשו למענם. אולם ידע משה "שישראל רוגנים הם", ולכן החליט: "הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן… על כל דבר ודבר" (תנחומא פקודי, ז). לדברי המדרש משה שמע את "ליצני הדור", שעשו עליו סאטירות שנונות וביקורתיות, וטענו שהוא מתנהל בצורה לא אתית, ומתעשר מקופת הציבור. הם היו מביטים אחריו ואומרים זה לזה: "אדם שנתמנה על מלאכת המשכן… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר?! (שם).
ואכן, לא חלף זמן רב עד שקמו אנשי עדת קורח ודתן ואבירם, והאשימו את משה בשלטון מושחת. כיוון שהוא דאג להיות נקי מכל הצדדים, ואף נתן את הדו"ח המפורט בפרשתנו, יכול היה משה להכריז: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם (במדבר טז, טו). אלמלא היה משה כה זהיר במעשיו, ייתכן שהכרזתו זו לא היתה זוכה לאמון הציבור.
האם החשד במנהיגי ציבור הוא לגיטימי, הרי מקורותינו מורים לדון לכף זכות, ולהימנע מלחשוד בכשרים?! שאלה זו שאל הרב יצחק (איצל'ה) מוולוז'ין, על זקני בית הדין שהיו משביעים את הכהן הגדול לפני עבודת יום הכיפורים שלא ישנה דבר מדרישות ההלכה, ועקב כך הוא והם בכו על שחשדו בו שהוא צדוקי (יומא א, ה). "למה לחשוד", שאל רבי איצל'ה, הרי "החושד בכשרים לוקה בגופו" (שבת צז, א)? תשובתו הייתה שיש להבחין בין אנשים פרטיים לבין שליח ציבור הפועל בשם הכלל. זכותו ואף חובתו של הציבור לוודא שמי שפועל מטעמו אכן עושה שליחותו כראוי. רצון הציבור להבטיח שנבחריו מתנהלים בניקיון כפיים ולא דבק בהם כל רבב הנו טבעי ולגיטימי, ורצון זה מצדיק גם חשדנות, ביקורתיות, והתבוננות בזכוכית מגדלת במעשיהם ('פה קדוש' על התורה, עמ' שד"מ).
התורה דורשת מכל אדם להיות לא רק חף מפשע אלא אף נקי מחשד, כדברי הפסוק: "וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵ-ה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב), וְכעצת החכם: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם" (משלי ג). בהתאם לכך קבעה המשנה שהכהן הנוטל שקלים מהלשכה לקורבנות ציבור
"…נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְּמִנְעָל, וְלֹא בְּסַנְדָּל, וְלֹא בִּתְפִלִּין, וְלֹא בְּקָמִיעַ, שֶׁמָּא יַעֲנִי, וְיֹאמְרוּ מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי, אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם" (משנה שקלים ג, ב).
התנהגות משה במשכן שימשה דגם לפסיקת הלכה לדורות, לפיה, בענייני כספים "אין עושין שררה על הצבור פחות משנים", שכן למרות אמינותו המושלמת של משה, בעניין כספי המשכן הוא היה "קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן" (תנחומא פקודי, ה). מכאן למדו להלכה ש"גבאי הצדקה… כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון", גם אם לציבור יש בהם אמון מוחלט (טור יו"ד רנז, ובב"ח שם). כמו כן פסקו שגבאי צדקה הגובים כסף "אינם רשאין לפרוש זה מזה", וגבאי המתרים לצדקה "שנתן לו חברו מעות שהוא חייב לו" או "מצא מעות בדרך, אינו רשאי ליטלן שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל" (תוספתא פאה ד, טו).
חכמים עמדו על הפיתוי הרב שיש לבעלי שררה לנצל את תפקידם, ולכן העריכו באופן מיוחד משפחות בתקופת הבית השני שנזהרו בכך, ואף הקפידו להרחיק מעליהם כל חשד. חכמינו הזכירו לשבח את בית גרמו שהיו ממונים על אפיית לחם הפנים על כך "שלא נמצאת פת נקייה ביד בניהן וביד בנותיהן מעולם, שלא יאמרו מלחם הפנים הן ניזונין", ואת בית אבטינס, שהיו ממונים על פיטום הקטורת, על כך שנשותיהם לא התבסמו כלל, "שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל (בבלי יומא לח, א).
העם רוצה מנהיגות נקיה, כמו לחם הפנים, שריחה טוב כריח הקטורת. הוא דורש מנהיגים ללא רבב שמבצעים את תפקידם ביושרה ובהגינות, בשקיפות ובמסירות. תביעה זו חזקה עשרת מונים בחברה הדמוקרטית של זמננו, בה כולם שווים בפני החוק, וכל מנהיג ואיש ציבור נתון לשיפוט וביקורת ציבורית.
ספר שמות נפתח עם המנהיג הכי פחות מוסרי, פרעה מלך מצרים, שלא ידע להכיר טובה ליוסף, והתאכזר לבני ישראל, והוא מסתיים עם המנהיג המוסרי ביותר, משה רבנו, שאמור לשמש דגם ומופת למנהיגים לכל אדם להיות נקי מ-ה' ומישראל, ולָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם.
