האם יש מצווה לנקות את הבית לפסח? התשובה כמובן שלילית. עבודות הניקיון לפסח הן בבחינת אמצעי למצווה, ואינן מצווה בפני עצמן. מי שזוכה להיכנס לדירה חדשה ונקיה בערב פסח אינו צריך לנקותה, ומי שבוחר לצאת מהבית לכל ימי הפסח, יכול לבטל את החמץ שברשותו, ו"שלום עלייך נפשי" יאמר לעצמו.
ברם, אף אם אין בעבודות הניקיון מצווה, ערך רב יש בהן. ודוק: ערך, ולא רק תועלת. על ערך זה אני למד ממצוות תרומת הדשן והוצאתו שבתחילת פרשתנו. מצווה זו שפתחה את עבודות היום במקדש מיד לאחר קריאת הגבר כללה שני שלבים של טיפול בשאריות האפר שהצטבר על גבי המזבח. הכהן שהרים את הדשן לבש לשם כך בגדי בד מיוחדים, עלה לראש המזבח ובעזרת מחתה מכסף היה "חותה מן הגחלים שנתאכלו… וצוברם על גבי הרצפה". לאחר מכן "היו רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה… וגורפין את הדשן מכל צדדי המזבח, ועושין ממנו ערימה על גבי תפוח", וכשערימת התפוח תפחה יותר מדי היו מוציאין את כולה אל מחוץ למחנה. (ספר החינוך קלא). לשם הוצאת הדשן היו מחליפים לבגדים פחותים, שכן אין זו דרך ארץ ללכלך את בגדי הכהונה הקבועים בעבודה של הוצאת הדשן (רש"י, ויקרא ו, ד).
הפעולות שתוארו לעיל הן לכאורה עבודות ניקיון טריוויאליות, שמן הסתם היו הכוהנים מבצעים גם בלי שפורטו בתורה. לשם מה היה צורך לפרט אותן? מה פשר כל ההתרגשות והטקסיות סביבן? ומדוע התורה הופכת עבודות אלה למצוות עשה?
נראה שהתורה מלמדת אותנו במצווה זו להעריך את העבודות היום-יומיות כשהן נעשות לשם מטרה חשובה. הכינוי הרמת הדשן רומז לכך שניתן לרומם אף פעולות של פינוי שאריות. המילה דשן ניתנת להידרש בראשי תיבות: דבר שאינו נחשב. אפשר לרומם גם דברים שאינם נחשבים, כאשר הם חלק מעניין רב חשיבות, שכן חשיבותה של עבודה איננה נמדדת לפי הפעולה עצמה, אלא לפי הרעיון שהיא משרתת.
כאשר החלוצים ייבשו ביצות וסללו כבישים, הם עסקו למעשה ברעיון גדול של יישוב ארץ ישראל, כאשר חייל מתלכלך בשמן ובגריז בעת טיפול בכלי נשק הוא עוסק בהגנה על העם והארץ, כאשר מחליפים חיתולים לתינוקות עוסקים בגידול ילדים. כל פעולה היא חלק מעניין שלם שממנו היא שואבת את ערכה. בנעוריי קראתי ושמעתי על אבי זקני, רבה של חיפה, הרב יהושע קניאל זצ"ל שהיה לוחץ בחום את ידיו של כל פועל שנקרה בדרכו. כשהפועלים התנצלו על כך שידיהם מלוכלכות היה עונה להם: "זה לא לכלוך, זה בניין הארץ".
לבישת הבגדים לשם תרומת הדשן, והחלפתם לשם הוצאתו, מלמדות על העמדה הנפשית שצריכה להיות לאדם כלפי ה'. הרמת הדשן על המזבח התבצעה בבגדי בד מהודרים, שסייעו לכהן לחוש בהתרוממות הנפש גם בעבודה הפיזית הקשה, ואילו הוצאת הדשן, שנעשתה בבגדים פחותים ופשוטים, הטמיעה בו את ההכרה שעליו "להשפיל ולהסיר הגבהות מלבו" בעבודת ה', כלשון רבינו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הכניעה ו).
מצוות הטיפול בדשן מלמדות על חשיבותן של עבודות ההכנה, שכן הוצאת הדשן נועדה להכין את המזבח להמשך הקרבת הקורבנות. מתברר אפוא שהכנה למצווה היא ערך ולא רק צורך. פעולות ההכנה יוצרות אצל האדם התרגשות לקראת המצווה, הן משקפות את הרצון לבצע את המצווה, ובה בעת גם מעצבות את ההרגשה הפנימית, שהיא רבת חשיבות. יש לא מעט אירועים והזדמנויות בחיינו, בהם ההתכוננות הטכנית והנפשית לקראת מפגש או מסיבה טיול או אירוע הם משמעותיים אף יותר מההתרחשות עצמה.
על חשיבות ההכנה למצווה ניתן ללמוד מהמצווה לבצע הכנות לקראת שבת שמוזכרת בפסוק מפורש: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות טז, ה). מכאן למדו חכמים שאפילו אדם עשיר ונכבד, שמשרתים מכינים כל צרכיו, צריך להשתדל לעשות בעצמו משהו לכבוד שבת, "ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת" (שולחן ערוך, רנ, א). בגמרא מסופר כיצד גדולי האמוראים ביצעו ביום שישי מלאכות פשוטות ואף מלכלכות שלא הלמו את מעמדם (שבת קיט, א), וזאת באשר ההכנה לשבת היא חלק מכיבוד השבת.
לפיכך, גדולה מעלתן של עבודות ניקיון לשם שמים. כאשר אנו מגיעים לשבוע שלפני פסח, השבוע שבו ההכנות הטכניות והעבודות הפיזיות מושלות בכיפה, אל לנו לראות בהן מטלות כבדות שכדאי להשתחרר מהן, אלא משימות חשובות של הכנה המהוות חלק אינטגרלי מהחג. כשנחליף בגדינו במעבר מההכנות אל החג והשבת, תהיה החלפת הבגדים כזרז ליצירת תחושה של חגיגיות והעמקת המודעות שיצאנו מעבדות לחרות.
