"לפני שבועות אחדים לקחתי את הסבתא שלי בת ה-80 לקנות טלפון נייד חדש", כך סיפר לי חבר. "המוכר היה אדיב ונחמד, אבל הוא התעקש להתייחס כל הזמן אלי, כאילו הסבתא אינה קיימת. לבסוף היא נתנה עליו בקולה ואמרה: 'הטלפון הוא בשבילי, למה אתה מדבר אל הנכד שלי ולא אלי, מה אני אוויר? אני אמנם זקנה, אבל אני עדיין יודעת מה אני רוצה'". הסבתא הזו אכן ידעה היטב מה היא רוצה. היא ידעה זאת כאשר עברה כילדה את השואה, היא ידעה זאת כשעלתה לבדה ארצה לאחר מכן, וכאשר הלכה להכשרה חקלאית והצטרפה להקמת יישוב בדרום, וכאשר לחמה בגבורה מול הצבא המצרי בתש"ח, וכשהמשיכה לאחר מכן והיתה ממקימי יישוב נוסף בארץ ישראל, והיא ידעה מה היא רוצה כשעשתה אין ספור מעשים טובים במהלך חייה הארוכים והגדושים. עכשיו היא רוצה רק דבר קטן: שיתייחסו אליה כאדם.
חוסר כבוד לזקנים לא נולד בעידן המודרני. לפי אחת מהפרשנויות הרבות שנתנו חז"ל לחטא נדב ואביהו שמוזכר בתחילת פרשת 'אחרי מות', זה בדיוק היה חטאם של בני אהרון. חכמים אמרו במדרש: שנדב ואביהוא היו אומרים: "מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור… אמר להם הקב"ה: אל תתהלל ביום מחר (משלי כז), הרבה סייחין מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהן" (ויקרא רבה, כ, י).
ליקוי התנהגותי זה של נדב ואביהו לפי המדרש, זוכה למענה בפרשת 'קדושים', המחוברת ל'אחרי-מות' שבה מורה לנו התורה: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לוהיך אֲנִי ה' (יט, לב).
הגם שבעיית היחס לזקנים היתה קיימת מאז ומתמיד, ממדיה הוחרפו והועצמו בזמננו לאין שיעור. בימי קדם צעירים היו ממשיכים את מסורת אבותיהם, ועובדים באותו שטח חקלאי או באותו ענף מסחר, ייצור או שירותים שעבד בו ההורה, וההורה היה מהווה מורה לחיים עבור הבן. בנות היו רוכשות את רוב ההשכלה והידע השימושי שלהן מאימהותיהן. עבורם, כיבוד ההורים בפרט והמבוגרים בכלל היה טבעי ומתבקש מאליו.
בעידן המודרני השתנו יחסי מבוגרים-צעירים תכלית השינוי. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מואץ, וככל שהאדם צעיר יותר, כך גדולה שליטתו בתחומי המחשבים, האלקטרוניקה והתקשורת. ההורה המבוגר מתקשה להדביק את הקצב, ולעיתים הילד הקטן הופך למורה של הוריו בתחומים אלה. בפרסומת שהופיעה זה לא מכבר בטלוויזיה, נראו ילדות קטנות הרוטנות על הוריהם הנודניקים שזקוקים כל הזמן לעזרתן, וצורת ההתבטאות שלהן שיקפה החלפת תפקידים בין הורים לילדים, ויחס מבזה של הילדות כלפיהם.
בזמננו נוצר עולם הפוך: הסייחים מתקדמים יותר וחזקים יותר מהסוסים. העולם שייך לצעירים, והם נהיים צעירים יותר ויותר, ושולטים בעולם יותר ויותר. הדור הצעיר מתעדכן ומתקדם במהירות, וצעירים שחלב אימם על שפתותיהם, מסוגלים לפתח מיזם, יישומון (אפליקציה) או חברת הזנק (סטרט-אפ), ולהוביל את העולם קדימה. במקביל לתופעה זו, תוחלת החיים הולכת ומתארכת, ויש צעירים שמתייחסים למבוגרים כאל נטל כלכלי. לא מדובר עוד בבעיה משפחתית או בסוגיה של יחסי אנוש, אלא בנושא שדורש התייחסות רב-מערכתית של כלל החברה.
יצוין שהציווי: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", מתייחס לכל זקן. התלמוד והפוסקים דנו בשאלה האם המצווה היא לכבד דווקא זקן חכם, או שהיא מחייבת לכבד כל זקן, ואפילו "זקן אשמאי", כדברי איסי בן יהודה (אשמאי לפי פירוש רש"י: "רשע ועם הארץ" (ספרא, קדושים, קידושין ל"ב, ב). רוב הפוסקים פסקו כאיסי בן יהודה, כלשון הרמב"ם: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה… ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים, ונותנים לו יד לסומכו, שנאמר: "מפני שיבה תקום" כל שיבה במשמע (הלכות תלמוד תורה, ו', ט').
הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס רק כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. הוא משמיע לנו קריאת כיוון עקרונית הדורשת לכונן יחס של כבוד של כל דור כלפי הדור המבוגר ממנו, יחס שאינו מודד את מידת התועלת של כל אדם, אלא מוקיר את צלם האדם שבכל אחד, את אישיותו וערכו הסגולי הבלתי מדיד. היזמים והמצליחנים רשאים ליהנות מרווחים חומריים נאים, אך במקביל צריך להישמר כבודם של מי שעמלו שנים רבות, התנסו בניסיונות החיים ורכשו חוכמת חיים ולא חוכמת מחשבים.
בספר קבלי קדום, ספר 'הקנה', נאמר שבכיבוד זקנים יש גם משום מתן כבוד לשכינה, והשפעה חיובית של המתקת הדינים. מסופר שם שאליהו הנביא אמר לרבי קנה אבן גדור: "בני, שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון… וכאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה – למעלה נעשה פועל של ביטול הגזרות". עוד אמר לו: "דע לך כי אותיות תקו"ם (בפסוק: "מפני שיבה תקום") הם אותיות מתו"ק, בזמן שתקום ותהדר – ישובו הכוחות למעלה למתוק, ואם לאו – ישיב המתוק למר".
הימים המיוחדים שעוברים עלינו: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות חוברים לפרשת 'קדושים' כדי להפנות את מבטינו לתרומתם העצומה של בני הדור הקודם, בהם גם ניצולי שואה, שלצערנו לא תמיד זכו לתמיכה הולמת ולהבטחת קיום בכבוד, אנשים שתרמו רבות לתקומתה ולחיזוקה של מדינת ישראל, וכאלה שהקריבו את היקר מכל למענה. מדי שנה ביום העצמאות אנו נזכרים בקריאתו של "הזקן": "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל", ובתוך כך ראוי שניזכר בימים בהם "הזקן" היה כינוי מכובד, שניתן לאדם שיצר את ההזנק (סטארט-אפ) הגדול ביותר כאן: הקמת המדינה. אולי לא במקרה המילה הזנק היא בחילופי אותיות: הזקן, רמז לתרומתם של הזקנים לקידום החברה.
הציווי "והדרת פני זקן" בהוויית חיינו המודרנית, מעניק השראה לכינונה של חברה שמעמידה בראש סולם ערכיה הערכה וכבוד לאדם, ולא רואה בהצלחות טכנולוגיות ופיננסיות את גולת הכותרת של המין האנושי.
