מה גרם לפרוץ המרד של קרח ועדתו? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו במדרשי חז"ל ועל ידי הפרשנים:
א. לדברי מדרש תנחומא (קרח א) קורח התרעם על כך שמשה רבנו מינה את אחיינו אליצפן בן עוזיאל לנשיא בני קהת, מינוי שהצטרף למינוי של אהרן לכהן גדול. לפי שיטה זו קורח הקים תנועה לאיכות השלטון, הראשונה בהיסטוריה, תנועה שבאה למחות נגד נפוטיזם – העדפת קרובים ומקורבים במינוי למשרות.
ב. מדרש רבה תולה את המרד בביקורת שהיתה לקורח ולעדתו על המצוות המעשיות (במדבר רבה יח).
ג. ממדרשים נוספים עולה שעיקר הביקורת הופנתה למצוות שעניינן נתינה לכוהנים וללויים. על דרך זו מתאר מדרש תהילים (א) אלמנה מסכנה, שלדברי קורח, משה עשק אותה בדרישותיו לתת עוד ועוד למשרתי ה' עד שנותרה חסרת כל.
ד. אבן עזרא סבור שמחלוקת קורח באה בתגובה להחלפת הבכורות בלויים, שכן "חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו".
ה. הרמב"ן טוען שמרד קורח ועדתו התפרץ בעקבות סדרת עונשים קשה, בהן משה לא הציל את העם. המתאוננים נשרפו באש תבערה, המתאווים מתו בקברות התאווה, וגזרות קשות נגזרו לאחר חטא המרגלים. בעוד שלאחר חטא העגל עלה בידי משה לבטל את הגזרה, בכל המקרים האחרונים משה כשל, לדעת המורדים. מסקנתם היתה שכשם שהבטיח להם שיביאם אל ארץ זבת חלב ודבש, והדבר אינו מתקיים, כך גם בניהם "לא יצאו מן המדבר לעולם".
ו. ברצוני להציע בזה הסבר נוסף שלא מתמקד במשה, אלא, במצבו של העם באותה עת. בפרשה הקודמת, קראנו על עונשו של עם ישראל בעקבות חטא המרגלים: "במדבר הזה יפלו פגריכם". סביר להניח שהעונש על חטא המרגלים זרע בעם ייאוש טוטאלי, ותחושה שאין למה לצפות ואין בשביל מה לחיות. ההליכה במדבר בוודאי לא היתה קלה. אמנם עמוד הענן צינן את החום המדברי, ועמוד האש הפיג את צינת הלילה, השליו היה חמים וטעים, המן משופע בטעמים, ומבאר מרים זרמו מים מינרלים מטוהרים, ועדיין לא היה זה מסע תענוגות.
מה שהחזיק את רוחם של יוצאי מצרים, היו התקוות והציפיות שרקמו לקראת העתיד הצפוי בארץ המובטחת. כל עוד ראו בני ישראל לנגד עיניהם עתיד אליו יכלו לשאוף, כל עוד היה להם אופק מבטיח מול עיניהם הם היו מסוגלים להתגבר על טלטולי הדרך וקשיי הנדודים, וליבם לא היה פנוי לתככים פוליטיים. פתגם פופולארי, המיוחס לניטשה, אומר: "כשיש לך למה שלמענו תחיה, תוכל לשאת כמעט כל איך." הפסיכולוג ויקטור פרנקל העניק ביסוס אמפירי והרחבה מחקרית לפתגם זה בתורת הלוגותרפיה שפיתח בעקבות התנסותו במהלך השואה.[1]
בעקבות חטא המרגלים נמוג האופק, נעלמו היעדים והתפוגגה המטרה המלכדת. קשה להתמודדות עם קשיי ההווה כאשר אין שאיפות לעתיד. במצב זה של חוסר מעש ותוחלת, רבים מבני ישראל החלו לחוות ייאוש, תסכול וריק קיומי, וכיוון שכך יכלו לחלחל כל הטענות והמענות שבעולם.
הסבר זה לרקע של מרי קורח ועדתו, אינו נוגע רק למרידות ולמחלוקות, אלא גם למצבם של בני אדם רבים בזמננו. ילדים ובני נוער היוצאים לחופשה הגדולה עלולים ללכת לאיבוד במדבר החופש, כשאין להם אופק ברור, והם נודדים ומיטלטלים בלי יעד ומטרה. מבוגרים יכולים למצוא עצמם במצבים דומים במקרים של אבטלה או יציאה לגמלאות, וקשישים מועדים להיקלע לריק קיומי כאשר תוחלת החיים מתארכת.
הצריכה להיות שאיפה מתמדת למצוא ולהמציא יעד ומטרה, אופק ואתגר בכל מצב, ובהקשר זה יש ערך רב גם למעשים קטנים. כל פעילות שיש בה הטבה לאחרים, לימוד והרחבת דעת, מימוש מסוים של כישורים וכדומה, תורמת ליצירת חיים של משמעות. כשמדובר בהורים מזדקנים או בילדים בחופשה מהלימודים, המשימה היא עלינו ליזום עבורם תפקידים ואתגרים שימנעו שעמום ויפיגו שיממון.
פרשת קורח מלמדת כי כורח המציאות האנושית הוא שיהיו לאדם ולעם יעדים ואתגרים, וכשאלה נעדרים עלולים לחדור תחליפים שליליים. הקשיש שעולמו התרוקן ירצה להיבלע באדמה, והילד שכל הזמן משתעמם יגרום להוריו לאבד שלווה. לכן אסור לנדוד במדבר החיים בלי תכנים, יעדים ואתגרים.
[1] תפיסתו של פרנקל פורטה בספריו הרבים, והמפורסם שבהם הוא מבוא ללוגותראפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם, (תרגום: חיים איזק), תל אביב, 1970. על האיש ושיטתו ראו: https://he.wikipedia.org/wiki ובהפניות שם.
