המושגים שמיעה וראיה ממלאים תפקידים חשובים בעולם היהדות, כאשר במקרים מסוימים המושג המרכזי הוא שמיעה ובמקרים אחרים ראיה. הפועל "לשמוע" מופיע שוב ושוב במעמד הר סיני, וכן בנאומי משה בספר "דברים" המצווה לשמוע בקול ה'. הרב דוד כהן, "הנזיר", (שהשבוע חל יום השנה לפטירתו, ובשבוע הבא יום פטירת בנו, מו"ר הרב שאר ישוב כהן זצ"ל), אף פיתח משנה פילוסופית סדורה סביב הרעיון שהשמיעה היא מושג המפתח המרכזי ביהדות, לה הוא קרא "ההיגיון העברי השמעי".
אולם במקומות מסוימים דווקא הראיה עומדת במרכז, וכך גם פרשתנו פותחת בציווי: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". דומני שההבחנה בין המושגים היא שהפועל שמיעה מתייחס בתורה להפנמה ולהטמעה של דברים. לכן למרגלות הר סיני אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", וכשהתורה מתייחסת לשמירת המצוות היא אומרת "והיה אם שמוע תשמעו", "כי תשמע" וכיו"ב. פעלי הראיה, לעומת זאת, מתייחסים לצורך להסתכל למרחוק, ולהתבונן במבט רחב. שמיעה עניינה בממד העומק, ראיה עוסקת בממד האורך בהתבוננות הצופה לטווח ארוך.
העובדה שראיה היא הדרך לקלוט דברים בממדים של מרחק משתקפת בפתגם הידוע של חכמים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". פתגם זה לא מופיע בפרקי אבות, כפי שרבים נוטים לחשוב, אלא הוא נאמר על ידי חכמי ישראל במענה לשאלה ששאל אותם אלכסנדר מוקדון (בבלי, תמיד לב, ב). בדומה לכך אמרו גם בתלמוד הירושלמי: "החכם עד שהוא בראשו של דבר – הוא יודע מה בסופו" (סוטה לט, ב).
הרואה את הנולד הוא כדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה) אדם שלומד מההווה על מה שעתיד להיות, ולומד מהנראה על הנסתר. התועלת של חכמה אצל אדם זה מסביר רבי עובדיה מברטנורא היא שעל ידי כך הוא מסוגל לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. אולם התועלת איננה רק במישור של קיום מצוות אלא בחיים בכלל. כך הרמב"ם מסביר היכולת לראות למרחוק מאפשרת לאדם להצליח בכל ענייניו ובכללם בענייני עסקיו. באבות דרבי נתן (פרק י"ד) מובאת לכך דוגמה אופיינית מהתנ"ך, והיא מרדכי יהודי שראה את הנולד המאורעות שהתרחשו בשושן הבירה.
אכן, החשיבות של ראיית הנולד מופיעה גם במסכת אבות, אולם לא בנוגע להגדרה של חכם אלא בתשובתו של רבי שמעון לשאלת רבן יוחנן בן זכאי: "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. גם מדברי רבי שמעון אנו לומדים שהראיה למרחוק היא דרך טובה ונכונה שמועילה לאדם בכל תחומי חייו.
ההבדל בין מי שרואה את הנולד למי שלא ניתן לתמצות בפתגם המסביר את ההבדל בין חכם לפיקח: הפיקח יודע כיצד להיחלץ מן הבוץ שהחכם אינו נכנס לתוכו כלל. במילים אחרות: הפיקח רואה לטווח קצר ומסתבך, ואילו החכם רואה לטווח ארוך ויודע מראש כיצד לא ליפול למלכודות ומכשולים.
מדרש חז"ל על הפסוק הפותח של פרשתנו מסביר את חשיבות הראיה למרחק באמצעות משל לשתי דרכים, האחת תחילתה קוצים וסופה מישור והאחרת תחילתה מישור וסופה קוצים. החכם מתחיל בדרך הקשה ומסיימה בשלום, ושאינו חכם בוחר בדרך האחרת ונכשל לבסוף (תנחומא, ראה, ג). מדרש זה ממחיש היטב את ההבנה שהציווי "ראה" דורש הסתכלות לטווח ארוך, ומסביר שבראייה קצרת טווח נוטה האדם להעדיף את ההליכה בדרך הרעה, שכן היא מעניקה סיפוקים מיידים. ברם, החכם מכיר בעדיפות דרך התורה, שתובעת וויתורים על סיפוקים למען הישגים רוחניים בעלי ערך נצחי.
ההסתכלות לטווח ארוך היא למעשה לחם חוקינו בחיים האישיים. כך, לדוגמה, התלמידים יחזרו בקרוב לספסל הלימודים, חרף הוויתורים על הנוחות וההנאה שבחופשה, משום שבמבט ארוך טווח הם יודעים שזה הדבר הנכון להבטחת עתידם. במה שנוגע לעולם הרוחני אנשים נוטים לתת את הדעת לענייני היום-יום, ולא לעסוק במחשבות גדולות על יעדים גלובליים ועל מטרת החיים בכללותם.
אולם כשמברכים את חודש אלול אנו נקראים להתבונן בגדול ולבחון את מציאות חיינו במבט ארוך טווח. זהו זמן מוגדר במעגל השנה שמזמין אותנו להרים את הראש מעל לעיסוקים השוטפים, לחדד מודעות ולחשוב על שינויים נחוצים בחיינו.
חודש אב שמזלו אריה, הולך ומסתיים, והמילה אריה זהה באותיותיה למילה יראה ולמילה ראיה. כשמסיימים את אב ורואים באופק את אלול צריכים לחדד את הראיה, ולהיכנס ליראה כמו מאריה. האריה סימל מאז ומעולם את מושא היראה של האדם, שכן לפני המצאת כלי הנשק, הסכנה הגדולה ביותר היתה פגישה עם אריה רעב, וההולך בדרך נדרש לחדד חושים ולראות אותו בזמן.
בדיחה קצרה מספרת על שני אנשים שהלכו ביער, האחד מהם היה בעל ראיה ארוכת טווח והאחר טיפוס צר אופקים שלא רואה מימינו ומשמאלו. בעל הראיה הרחבה הבחין לפתע באריה המתקרב מהצד, הוא זרק את תרמילו והתחיל לרוץ כל עוד רוחו בו. השני, שלקח לו זמן רב להתעשת ולראות את האריה המתקרב צעק לעברו: "מה אתה רץ, אתה חושב שאתה מסוגל לרוץ יותר מהר מהאריה?" חברו השיב לו תוך כדי ריצה: "אני בסך הכל צריך לרוץ יותר מהר ממך…"
בתחום הדתי-רוחני האתגר איננו לרוץ יותר מהר מאחרים, אלא להגיע גבוה יותר מכפי שהגענו בשנה שעברה. השאיפה היא להשתפר באופן מוחלט מול עצמנו ומול ה'. ריצה נעימה!
