לא תתגודדו וערך הפשרה: פרשת ראה
בשבועות אלה מהרהר אני בחידה הסתומה שאין פותר אותה, אותה חידת הסתירה בין צרכי בריאות הציבור לבין צרכי כלכלת החברה, סתירה שהיא צבת בצבת עשויה. כי נחלקו חרטומי המדינה וחכמיה, אלה הגוזרים סגר מלא של זמן מועט ואלה היועצים פתיחות למיניהן בשמיים ובארץ. התגודדות זו אינה אך ורק פרי תפיסות רפואיות או כלכליות בלבד. אלא טמונים בה אף ציוצים לקראת עתידם בהנהגת המדינה. שהרי שניהם אוחזים בכיסא אחד, וזה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. ככל הנראה סבורים הם כדעתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שאמר שאסור לבצוע, וכל הבוצע הרי זה חוטא. וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בוצע (תהילים י' ג' וראה סנהדרין ו' ע"א) ואילו חכמינו שיבחו את שיטתו הנגדית של ר' יהושע בן קרחה שסבר (שם) ש"מצווה לבצוע שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח' ט"ז). והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום 'שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע, וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה [לכל עמו]" הלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט'. אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר ביצוע ואכן כך פסק הרמב"ם (בהלכות סנהדרין כ"ב ג') ש "מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה, בדין אתם רוצים, או פשרה? אם רצה בפשרה, עושים ביניהן פשרה. וכל בית דין שעושין פשרה תמיד, הרי זה משובח…" ואולם אין אנו רואים לא בוצע ולא מפשר, אף שחוסר הביצוע אולי יביא לידי כך שיצביעו.
והנה פרשתנו פותחת ב "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" ( דברים י"א כ"ו) ובספרי על פסוק זה נאמר:
למה נאמר? לפי שנאמר "החיים והמוות נתתי לפניכם, הברכה והקללה" – שמא יאמר ישראל הואיל ונתן מקום לפנינו שתי דרכים דרך חיים ודרך מוות. נלך באיזו דרך שנרצה? תלמוד לומר "ובחרת בחיים" (שם).
ואם תאמר, כיצד נדע איזו מהן היא דרך חיים, ואיזו דרך מוות? התשובה לכאורה בהמשך הדרשה:
משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים והשבים ואומר להם: אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור, כשתיים ושלוש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים, ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים, כשתיים ושלוש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור… וכו'.
וליבי אומר לי כי שלושת הפסיעות הללו- קרי כשבועיים ימים- בדרך הזרועה בקוצים של סגר ובידוד, הן אשר מובילים בסופו למישור ולדרך החיים. ואף פועלים לדחיית הקץ. ואילו, אלה הפותחים במישור מדומה וחלקי, מובילים בסוף לקוץ ודירדור. אלא שהכיסאות לוחצים ללכת בדרך המישור, ואומרים שגם זו תהא לטובה וחבל על הגט הרע שניתן לקודם.
ואין זו המחלוקת היחידה, אלא שמתמודדים עם מחלוקות נוספות, ונעשו אגודות אגודות המפוררות את המשפט והשלום, ומבקעות ומשסעות את ההסכמה הלאומית.
ואומר אני דברים אלה ביודעי שאיני ראוי לאמרם, כי עדיין הדבר מוטל בספק. אלא שכאשר נאמר על דבר המוטל בספק "יחלוקו" אין הכוונה לחלוקת דעות, כלומר מחלוקת, אלא לביצוע פשרה, שבסופה של הדרך יוטב ( תיטיב עם) שני הצדדים. אלא שכל עוד שהכוחות אינן אלה "לאחדים" (יחזקאל ל"ז י"ז) תימשך הפלגנות עד אשר יושיענו הקב"ה ונהיה "אחד בידי" (שם י"ט).
זאת אומנם תפילתי, ואולם לצערי העמוק איני רואה את חזון השלום הנכסף. כי המפלגות ממשיכות בהתגודדות זו עם זו. וכאילו שמות מסכה על פניהן, עד שתחשכנה עיניהן מראות ובחשיכה יהלכו. (ע"פ תהילים פ"ב ה') וכעיוורים המגששים באפלה פוגעים הם זה בזה עד כי ישרטו שרט עמוק בבשרם ובנפשם.
ונזכר אני באותו משל מפורסם (שאגב אינו עתיק יומין) של הצפרדע והעקרב: העקרב מבקש מן הצפרדע להעבירו אל מעבר לנהר. והצפרדע מהסס מפחד בפני נשיכת העקרב. אלא שהעקרב משכנעו שלא יאונה לו כל רע, ונכנע הצפרדע, ומעמיס את העקרב על גבו, ומחל לעבור את הנהר. והנה באמצע הדרך מכישו העקרב בארסו, והצפרדע בעודו מתבוסס (גוסס) שואל בתמיהה, למה הכישו והרי שניהם יטבעו בנהר. עונה העקרב: זוהי תכונתי וזה הטבע שלי. שותפות שהייתה, ככל הנראה פגומה מראשיתה וחוסר המוכנות להתפשר ולהתאחד לאחדות אמיתית היא אשר עשויה להוביל לידי מפלה משותפת.
"אוי לנו מי יצילנו" (שמואל א' ד' ח' ). "אוי לנו כי חטאנו" (איכה ה' ט"ז) "השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" ( שם כ"א) .
