תוספת קטנה הוסיף משה לשמו של הושע בן נון לפני ששלח אותו לבלות ארבעים יום בחברת "נשיאי העדה” שיצאו למשימת ריגול. הוא הוסיף לו את האות יו"ד: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". רש"י מסביר שבכך נוצר שם ה' בתחילת שמו, וכי בכך משה "התפלל עליו: 'ה' יושיעך מעצת מרגלים'". את האות יוד הזו לקח משה, לדברי חז"ל, משרי ששמה שונה לשרה (סוטה לד, ב).
שתי שאלות מתעוררות בעקבות דברים אלה:
א. מדוע חשש משה דווקא לגורלו של יהושע? למה לא חשש, לדוגמה, למצבו של כלב?
ב. מה הקשר בין שרה ויהושע, ומפני מה לקח משה את האות יו"ד דווקא ממנה?
התשובה לכך מצויה בהבדל הקיצוני שבין תכונותיה של שרה ותכונותיו של יהושע. שרה אמנו בלטה בפעולותיה כאישה תקיפה, עצמאית בדעותיה ועומדת על שלה בעמידה איתנה. היתה זו שרה שיזמה את נתינת שפחתה, הגר, לאברהם בעלה. כאשר הגר נכנסה להריון מאברהם, ו שרה החלה לזלזל בה, היא דרשה במפגיע מאברהם שיגרש אותה, ואברהם נאלץ לציית לה. כאשר ראתה את ישמעאל "מצחק”, תבעה שרה מאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה". אברהם מיאן, אך שרה לא נרתעה, ואברהם קיבל לבסוף את הפקודה מאת ה': "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה".
יהושע מנגד, בעל ענווה היה, והצטיין בביטול עצמי ובקבלת מרות. הוא היה משרת משה, "נער לא ימיש מתוך האוהל", שלדברי המדרש, היה פורס את המחצלאות ומסדר את הספסלים בבית המדרש לשיעוריו של משה (במדב"ר כא, יד). יהושע, איש החסד, נדרש היה לקבל זריקת חיסון של מידת הדין. כעבור שנים רבות, כשהתמנה יהושע להיות מנהיג העם, נדרש ה' לצוות עליו להתאזר במידת התקיפות, ואמר לו: "טול מקל והך על קודקודם" (סנהדרין, ח, א), שכן דפוס התנהגות זה לא היה לפי טבעו ואופיו של יהושע.
הענווה – מידה יקרה וחשובה היא, וחכמים לימדו: "מאד מאד הוי שפל רוח”, ואף ציוו לנדות את מי שיש בו גסות הרוח. הרמב"ם כותב שבניגוד לכל המידות בהן יש ללכת בדרך האמצע המאוזנת, הרי שבעניין גובה הלב יש להתרחק עד הקצה, "שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד" (הלכות דעות ב, ג).
ברם, ענווה וביטול האגו ראויים ליחסים שבין אדם לחברו, אך לא לעניינים עקרוניים של ערכים ושל אידאולוגיה. מנהיג צריך להיות רך בחייו האישיים, אך בעל יכולת עמידה איתנה בחייו הציבוריים. משום כך תלמיד חכם צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה, על מנת שיידע לעמוד על שלו, ולהגן על כבוד התורה ועקרונותיה.
הענווה היתרה של יהושע היא שגרמה למשה לחשוש, מפני השלכותיו של המסע הארוך ביחד עם שאר המרגלים בארץ ישראל. השהיה במחיצתם היתה עלולה להשפיע דווקא על יהושע, המורגל בביטול עצמי שיושפע מהם. ואכן יונתן בן עוזיאל תירגם: "וכשראה משה ענוותנותו, קרא להושע בר נון יהושע.
משה חשש שיהושע יהסס להביע בפומבי את דעתו העצמאית והחריגה, ולכן ביקש להוסיף לו כוח מסוים מתקיפותה ועמידה הזקופה של שרה אמנו. אכן למרות הוספת היו"ד, יהושע לא התגבר על טבעו לגמרי. כאשר עם ישראל החל במהומות ובתלונות על ה' ועל הארץ המיועדת, יהושע הגיב בקריעת בגדיו, אך היה זה כלב שמצא בקרבו את כוחות הנפש לקום מול כולם, להשתיק את העם: "ויהס כלב את העם", ולצאת כנגדם בנאום חוצב להבות.
מנהיגות דורשת איזון נכון בין ענווה לתקיפות ובין ביטול עצמי לסמכותיות בלתי מתפשרת. המצב האידיאלי הוא שמנהיגים יצטיינו במידת הענווה בחייהם האישיים, אך יתאפיינו בתקיפות בפעילותם הציבורית, בה עליהם לייצג את שולחיהם ולממש את העקרונות שלמענם הם נבחרו. כאלה היו שני המנהיגים הגדולים של עם ישראל, משה ודוד. משה היה העניו מכל האדם, אך גילה תקיפות כשופט וכמנהיג, ודוד היה "עדינו העצני" שעידן את עצמו בלומדו תורה, והקשה עצמו כעץ בצאתו למלחמה (מועד קטן טז, ב).
בזמננו אנו מגלים לעתים תמונה הפוכה, בה נבחרי ציבור עושים לביתם במרץ, בשעה שבעניינים עקרוניים הם נאלמים או נעלמים. עלינו לשאוף אפוא למנהיגות יו"דית, של מנהיגים היודעים מתי להשתמש באות יו"ד המסמלת הקטנה עצמית, ומתי להשתמש ביו"ד של שרה אימנו המסמלת תקיפות ואיתנות.
