הזהירות באכילה ליד חנויות הרחוב, פרשת "תולדות" תשפ"א, הרב פרופ' דניאל שפרבר

הזהירות באכילה ליד חנויות הרחוב, פרשת תולדות תשפ"א

ישנם יצורים ואולי אף בני אדם, שייעודם הוא להזיק ואף להרוג בבחינת "על חרבך תחיה". כמו הנחש שעליו נאמר "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג' ט"ו) כלומר, טבעו יהא תמיד שינסה להכיש בני אדם בארסו בכדי להזיקם ואף להורגם, כן הוא ככל הנראה ייעודו של נגיף הקורונה, אשר תכליתו להביא תחלואה לבני אדם אשר לא נזהרים מלהתקרב אליו.

והנה, הגם שנאסר על המסעדות להכניס אנשים לסעוד בתוכן, אלא אך ורק שיעמדו ליד החלון מבחוץ על מנת להזמין מנות לסעודותיהם אשר תתקיימנה בתוככי ביתם או באוויר הפתוח ובמרחק אחד מחברו, עם כל זה רואים אנו שולחנות מרובים על המדרכות ומסביבם יושבים בני אדם צפופים סביב אותם השולחנות, אוכלים ושותים כאוות נפשם מן המטעמים אשר אהבו. ואף כאשר אין כיסאות ליד השולחנות, או שהם נערמים על גביהם, לא נמנעים מלסעוד את ליבם בעמידה צפופה, ומאחר שאי אפשר לאכול עם מסכה על הפנים, אוכלים, משוחחים ואף מתווכחים זה עם זה בקולות רמים ובהנפת ידיים, והריר יוצא מבין שפתותיהם וידיהם מתנגשות זו בזו. והנגיף רוקד בשמחה כמוצא שלל רב, כאשר חרבו-ארסו שלופה על פני הרעים.

ובדרך משל, הרי זה כאותה סכין-חרב המונחת על השולחן ומכוונת כלפי הסועד, חרב ברזל שנבראה לקצר שנותיהם של בני אדם. וכמה דאת אמר במכילתא יתרו (מסכתא א', חדש פרשה י"א) בשמו של ר' שמעון בן אלעזר: [השלחן שהוא כמזבח (חגיגה כ"ז ע"א)], והמזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם. אינו דין שיניף המקצר על המאריך.

ועל כן ייעצו חכמינו הראשונים שבשעת האכילה, ובמיוחד בזמן אמירת ברכת המזון "מכסין את הסכין על שם "לא תניף עליהם ברזל" (דברים כ"ז ה', וראה רוקח סי' של"ב).

והובאו הדברים ביתר פירוט בספרו של רבינו בחיי, שלחן של ארבע (עמ' תע"ח):

יש להיזהר גם כן כשבא לברך ברכת המזון שיסיר את המאכלת (!) מעל השולחן. וטעם הדבר, מפני שהשולחן נקרא מזבח, ומה מזבח הוזהרנו בו שלא להניף עליו ברזל… וכן השולחן הוזהרנו לסלק החרב מעליו, לפי שהחרב הוא המחריב שהוא סיבת החורבן שהוא היפך השלום, ואין העמדה במקום ברכה שהוא שלום, שהרי המזבח והשולחן מאריכין ימיו של אדם והחרב מקצר, ואינו דין שיניף המקצר על המאריך.

ולפי פשוטם של דברים, השולחן שעליו שמים את האוכל בא כביכול להאריך שנותיו של האדם כי אינו יכול להתקיים ללא אכילה. ואולם כאשר המאכל מסכן את חייו הופך הוא להיות כסם המוות, אף אם צורת האכילה מסכנת את הסועדים, גם אז הופך הוא כחרב השלופה כנגדם. ועל כגון דא אמרו חכמים "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (דרך ארץ זוטא א' י"ב ושם ח' כ') ועוד שם ז' ב' איתא שתלמיד חכם צריך להיות צנוע באוכל ושתייה…וכו', וצניעות זו בצנעת הבית היא ולא בחוצות עיר, וראויה בימינו לכל אדם, וכפי שדרשו חכמים את הפסוק בויקרא י"ח ל' "ושמרתם את משמרתי- "עשו משמרת למשמרתי" בכדי שלא להיכנס לסכנה (ע"פ יבמות כ"א ע"ב).

והרי בימינו ובמצבנו האכילה בגילוי פנים ובסמיכות גופות היא בבחינת "כיעור  והדומה לו" שיש להתרחק ממנו ככל האפשר, כפי שנצטוינו בתורתנו הקדושה "ושמור נפשך מאוד" (דברים ד' ט'), "כי אם לא תשמעו ותשימו על לב…ושלחתי בכם המארה" (מלאכי ב' ב') עד שנקיים את הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים שם ט"ו) ואז "ולא תקיא אתכם הארץ" (ויקרא כ' כ"ב), ולא יהיה בנו נגף למשחית, ונגע לא יקרב באהלנו.