עבירות רבות ושונות עלולות, לדברי חז"ל, להביא על האדם נגעי צרעת, (במד"ר טז), אולם המפורסמת שבכולן היא לשון הרע. בגמרא נאמר: "כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו", וריש לקיש מסביר שהמילה מצורע רומזת למילים: "מוציא שם רע" (ערכין טו, ב). הקשר של דיבור לשון הרע לצרעת מקבל חיזוק משכנע מהמקרה של מרים שדיברה כנגד משה רבנו, ונהייתה לאלתר "מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב, טו). בספר דברים (כ"ד, ח-ט) מופיע סיוע נוסף לקשר זה, כאשר התורה מזהירה: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד", ומיד לאחר מכן היא מצווה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אלוקיךָ לְמִרְיָם". חכמים למדו מכך "שאין נגעים באים אלא על לשון הרע" (ספרי, כי תצא, רעה), ובגישה זו הלכו חכמים מתחומים שונים האמונים על דרך הפשט, כגון אבן עזרא (לדברים שם), הרמב"ם (סוף הלכות טומאת צרעת) ספר החינוך (מצווה קסט). ועוד.
לאור התפיסה שנגעים באים בגין לשון הרע, היו מי שהסבירו את הסמיכות של פרשת 'תזריע' לפרשת 'שמיני', שקראנו בשבת שעברה, בכך ששתי הפרשות עוסקות בחטאי הפה. בפרשת 'שמיני' פירטה התורה את מה שאסור להכניס לפה – מאכלות אסורים, ואילו בפרשתנו היא רומזת למה שאסור להוציא מהפה – לשון הרע. פתגם ידוע מוסיף ומציין שצריך אדם להיזהר יותר במה שהוא מוציא מהפה מאשר במה שהוא מכניס לפה.[1]
אולם למרות חומרת החטא ציינו חכמים שאיש אינו נקי ממנו לגמרי, ולדבריהם: רוב האנשים נכשלים בגזל, "מיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע" (בבא בתרא קס"ה, א). בדרך כלל אנשים נורמטיביים נכשלים בלשון הרע מבלי שהתכוונו לעשות זאת. לעתים הדבר קורה מתוך חוסר תשומת לב לכל מילה שאומרים, פעמים רבות הוא נובע מחוסר מודעות לכך שהדברים הם דברי לשון הרע, ולפעמים מקורו ברצון להרשים ולעורר עניין בשומעים.
כול זה משתנה כשמגיעים להוויית החיים הפוליטיים, בהם נדמה שאיסורי לשון הרע נזנחים ונשכחים וברגל גסה הם נרמסים. יש מי שמנסים להצדיק זאת, ובפיהם שלל נימוקים הן מתחום הערכים הדמוקרטיים והן מתחום הערכים ההלכתיים. מבחינת ערכי הדמוקרטיה הם טוענים שהביקורת הציבורית היא נשמת אפה של החברה הדמוקרטית, וכי זכות הציבור לדעת על פעולות נבחריו והתנהגותם, וההכרח להילחם בשחיתות, מצדיקים גם דברי רכילות ולשון הרע.
מבחינה דתית עקרונות הדמוקרטיה אינם יכולים, כמובן, להצדיק עבירות, אולם המצדדים בשיטת תקוף כפי יכולתך מעלים גם שני טיעונים הלכתיים: א. הנכנס לחיים הפוליטיים יודע מראש ייחשף לביקורת ציבורית, ובעצם כניסתו לזירה זו הוא מוותר על כללי הגנת שמו הטוב הנהוגים כלפי אנשים אחרים. ב. ההלכה מתירה לדבר לשון הרע לתועלת, והתועלת הציבורית מחייבת ביקורת חופשית על נבחרי ציבור.
ברם, שני הנימוקים אינם יכולים להצדיק כל הכפשה. באשר לראשון – אמנם אנשי ציבור יודעים שמעשיהם חשופים לביקורת ציבורית, אולם הטענה שהם מסכימים לכך שידברו עליהם לשון הרע היא משוללת יסוד. הם נכנסים לפעילות ציבורית מתוך אמונה שיצליחו לתפקד באופן מעורר הערכה, שלא יגרור בעקבותיו ביקורת חריפה ובוטה.
לגבי הנימוק השני – ההיתר לדבר לשון הרע לתועלת מותנה בשורה של תנאים (ראו: חפץ-חיים, הלכות לשון הרע כלל י), ולא אחת אנו עדים להתעלמות מהם ולחציית כל הקווים האדומים. גם ביקורת לתועלת הציבור צריכה להיות מרוסנת, עניינית וזהירה. יתר על כן, ביקורת לעגנית וזלזלנית, מפריזה או שקרית על נבחר ציבור אינה פוגעת רק באדם הבודד, אלא בכל הציבור אותו הוא מייצג, ובכך חומרתה גדולה עוד יותר.
השיקול של טובת הציבור מצדיק מעקב, בדיקה וביקורת אינטנסיביים של נבחרי ציבור. הוא מצדיק פרסום נתונים בדוקים ומאומתים שיש בהם עניין לציבור, והוא מצדיק עיתונות חופשית וחופש ביטוי. אולם הוא אינו מצדיק הגזמות, הפרחת האשמות שאינן בדוקות או הכפשות שאינן מבוססות, ולא ביקורת אישית שאינה עניינית או הדבקת תוויות שליליות וכינויי גנאי.[2]
התקשורת המודרנית הפכה את דברי הלשון הרע לעצומים בהיקפם. אם בעבר נדרש המספר לשון הרע לחזור שוב ושוב על סיפורו כדי להגיע לכמה אנשים, כיום באמירה אחת בטלוויזיה או במרשתת מגיע דבר לשון הרע לאלפים רבים ואף למיליוני בני אדם.
בתקופות של התגברות המתח הפוליטי, כגון במערכות בחירות דומה היה שהזירה הפוליטית הופכת לאקס-טריטוריה בנושא זה, וכי כללי הזהירות בדיבור, ההקפדה על כבוד האחר וזכותו לשמירה על שמו הטוב מופקעים ומופקרים, לא שרירין ולא קיימין בתחום היריבות הפוליטית.
אנו עסוקים עכשיו בניקיונות לפסח ובניקיון האביב, ונהגו ישראל "לגרר הכתלים" ולהילחם מלחמת קודש בגרגירים, למרות שהכול יודעים שאבק זה לא חמץ. אבק לשון הרע הוא כן חמץ! ראוי לקיים בו מצוות "תשביתו מבתיכם", ולהיזהר בו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא", לבדוק, לבער ולבטל כל גרגר ממנו. כמו בחמץ, כך בלשון הרע, יש לעמול ללא דיחוי על ניקוי האווירה החברתית, ביעור סגנון הדיבור הירוד, המביש והמכפיש, ומאמץ לאמץ כמצה וכמצע את הלשון הנקיה.
[1] רבים אוהבים לצטט פתגם זה, תוך שהם מייחסים אותו לרבנים שונים, כגון הרבי מקוצק או רבי ישראל ליפקין מסלנט, אולם הראשון שאמר אותו היה ככל הנראה לא אחר מאשר אבי הדת הנוצרית, שגדל כידוע כיהודי לכל דבר. עם זאת הרעיון שבפתגם בוודאי עולה בקנה אחד עם תורת המוסר היהודית, וראוי לקיים אותו תוך אימוץ פתגם מפורסם אחר שטבע הרמב"ם: "שמע האמת ממי שאמרה".
[2] ראו בנושא הנדון מאמריו של הרב עזריאל אריאל באתר 'ישיבה', במרשתת.
