צדיק, ישר וספונטני

רק חינוך תורני עמוק, המלווה בחינוך לערכי דרך ארץ ורגישות חברתית, יגדל דור של תלמידי חכמים, אשר דעתם מעורבת עם הבריות, לא רק צדיקים וחסידים, כי אם גם ובעיקר – ישרים

הרב רונן נויברט,  06/07/2008

 

מערכת חינוך הנה צורך חיוני ובסיסי של כל חברה תרבותית המכבדת את עצמה. הצורך בקיומה של מערכת חינוך נולד בעקבות חטאו של האדם הראשון. אחרי הכל, האדם נברא במדרגה עליונה בה הוא לא נזקק לחינוך. חטאו של האדם באכילה מעץ הדעת דרדר את האנושות לעולם של ספקות ובלבול, שבו האדם איבד חושיו הטבעיים וביניהם היכולת להרגיש טוב ורע.
תכלית חינוכו של האדם במציאות שלאחר חטא האכילה מעץ הדעת, הנה לפיכך חידוד החושים הטבעיים של האדם ושחזור המוסר הטבעי. מערכת חינוך לא רק נועדה להנחיל ידיעות, כי אם להקנות למתחנך כלים להפנמתן של ידיעות אלה. לא רק רכישת מידע כי אם פיתוח מודעות, לא רק הוראה כי אם חינוך.
כלי מרכזי לחינוך להפנמה הינו עידוד וטיפוח נטייתו הטבעית של האדם ל"דרך ארץ". על הפסוק המתאר את גירושו של האדם מגן העדן, דרשו חז"ל את היסוד לפיו: "דרך ארץ קדמה לתורה". ע"פ הסברו של הרב חרל"פ (מי מרום ה'), נשאר לאנושות טעם מסוים מאותו מוסר טבעי שקינן בקרבנו בגן עדן. גם כיום, לאדם יש נטייה מולדת לאהוב, לרחם, לעזור. דרך הארץ הינה זכר לקיום מוסר טבעי וידיעה מופנמת של כל התורה כולה, כפי שחי האדם הראשון בגן עדן. טיפוח נטייתו הטבעית של האדם לנהוג בדרך ארץ הנו לפיכך כלי לשחזור יכולת הפנמת כל ידיעותיו, ולחזרה למדרגת הרגשת טוב ורע.
התורה גדושה בציוויים לדרך ארץ, שנועדו להקנות לאדם כלים לקיום אמיתי, טבעי של כל התורה כולה: הלכות כשרות, שבת, צניעות וכדומה. פיתוח רגישות למוסר הטבעי, נוטע בקרב המתחנך שורשים אמיתיים של תורה פנימית. דחיקת המוסר הטבעי בשל שיקולים רוחניים לכאורה, פוגמת למעשה ביסודות החינוך להפנמה של תורה.
חינוך לתורת אמת חייב לפיכך להיות מבוסס על הקפדה יתרה בתחום ראיה חברתית כוללת: כבוד לזולת, קבלת השונה והחלש והקניית שוויון הזדמנויות לכל אדם. מוסד "חינוכי" אשר בו אין כבוד לשונה – בין בשל צבע עורו, בין בשל מוצאו ובין בשל רמתו הרוחנית – אינו יכול לחנך לתורת אמת. אליטיסטיות, התנשאות והתנתקות מהעם – כל אלה אינם יכולים לשמש בסיס לחינוך ערכי יהודי. כך לא מחנכים לתורה – כך יוצרים חילול ה'.
חינוך לצדק חברתי אינו מתבטא רק בנתינת צדקה לעני ובסגירת דלת הבית בעדו. חלוקת מזון לנזקקים, התנדבות במרכזי קליטה ובבתי אבות – כוחם של כל אלה יפה וחשוב, אך אין בזה די כדי למלא את הצו האלוקי של "וחי אחיך עמך". אנו מצווים להביא את הנצרך אל תוך בתינו, ולהעניק לו חום ואהבה מתוך תחושה של שותפות ולא מתוך רגש עליונות.
אפליה חינוכית אינה דרכה של תורה. מערכות החינוך מחויבות למצוא את האיזון העדין שבין הראייה הממלכתית וההתחשבות בצרכי החברה, לבין החשיבות של החינוך האינדיווידואלי של "חנוך לנער ע"פ דרכו". כל תלמיד צריך לקבל את הכלים הראויים לו, אך בד בבד להכיר ולהוקיר את השונה.
חורבן בית המקדש השני הינו תולדה של הקפדה יתירה על מצוות התורה על חשבון דרך ארץ. היטיב לתאר זאת הנצי"ב מוולוזין: "…שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים … ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ". צדיקות יתר הגורמת לאפלייה ופילוג הינה גורם ישיר לחרבן הבית, העם והמדינה.
זו אינה רבותא להיות צדיק או חסיד בלבד. הרבותא היא להיות צדיק וחסיד ולהישאר מוסרי וישר. הצדיקות אמורה לשפר את מידות דרך הארץ הטבועות בנו, ולא חלילה למעטם.
אם אנשי תורה ואמת אנו, שומה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולסלק מקרבנו תופעות של אפליה עדתית, ויצירת אליטות תורניות. רק חינוך תורני עמוק, המלווה בחינוך לערכי דרך ארץ ורגישות חברתית, יגדל דור של תלמידי חכמים, אשר דעתם מעורבת עם הבריות, לא רק צדיקים וחסידים, כי אם גם ובעיקר – ישרים. זהו תנאי הכרחי לשלמות החברה, העם והארץ.

"אם אנשי תורה ואמת אנו, שומה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולסלק מקרבנו תופעות של אפלייה עדתית, ויצירת אליטות תורניות"