צ'רלי ביטון : על אפליה ושינוי חברתי

 בתחילת 1971, קמה תנועה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האיסלם אשר כינו את עצמם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האיסלם מאז קום המדינה. הפעילות של הפנתרים יצרה מחאה חברתית שהלכה והתרחבה ולעיתים אף נגררה לפסים אלימים. לבסוף המאבק הציבורי הצליח והנושא עלה לסדר היום הציבורי ותקציבים נוספים הועברו לנושאים חברתיים.  צ'רלי ביטון היה אחד המייסדים של התנועה, כשהפנתרים הפכו ב-1977 לתנועה פוליטית, צ'רלי נבחר לכהן כחבר כנסת ועסק בקידום מדיניותו החברתית. כיום, שנים רבות אחרי, מנהיג הפנתרים חושב שהמצב החברתי עדיין קשה – ולהיות נחמדים לא יעזור.   35 שנה אחרי, אתה חושב שהמאבק הצליח?

בזמננו הגענו להרבה מאוד הישגים, שלדעתי כמעט שום תנועה פוליטית לא הצליחה להשיג.בתחום החינוך הגענו להצלחות אדירות שהתמוססו לבינתיים. הגענו להשגים גם בנושא השיכון – פעם לא היה מושג כזה שאתה יכול לגשת למשרד השיכון, להגיד שאתה מחוסר דיור ולקבל איזשהו פיתרון. הצלחנו לכפות על הממשלה ולדאוג גם לזוגות צעירים. פעם כשאדם היה מובטל, הוא יכל לבקש רחמי שמים אבל לא למצוא פתרון ממשי. היום אתה יכול לפנות לביטוח לאומי ולדרוש הבטחת הכנסה.בשביל להמחיש את השגנו בתחום החינוך – בתקופתנו היו בין 3% ל-5% בני עדות המזרח באוניברסיטאות, ואז פתחו את המכינות הקדם-אקדמאיות – ועד שנות השמונים הכפילו את התלמידים המזרחיים באוניברסיטאות. 

אתה רואה חשיבות בכך שמדינת ישראל היא יהודית דווקא?

המדינה נוסדה כמדינה יהודית לעם היהודי, נקודה. אם המדינה היא מדינה יהודית אך מקפחת, מפלה ופוגעת בחלק גדול מהעם היהודי, זה מקומם ומוציא מהדעת!היום האפליה הרבה יותר גרועה והרבה יותר מלאת שנאה וממוקדת כלפי עדות המזרח. אם אתה מסתכל באופן כללי על השלטון – זו האוכלוסייה האשכנזית שעדיין שולטת בו ללא מיצרים. היא מוכנה להגיע כמעט לכל הסדר עם הערבים, בעוד שאת בני עדות המזרח אפשר לדחוק הצדה. הם מוכנים לתת היום לערבים יותר מאשר שהם מוכנים לתת לאזרחי מדינת ישראל שנלחמו למענה ואף הפכו לנכים ומובטלים למענה – אנחנו נתנו את הנשמה למען המדינה. זה מתבטא בכל תחומי החיים למשל,  יש משורר בשם בן שושן שבחוץ לארץ אומרים שהוא ראוי לפרס נובל ומתרגמים את השירים לכל השפות – רק בארץ לא מוכנים להתייחס אליו. בכל תחום יש לנו פרופסורים ומדענים שבכל העולם מקבלים אותם להרצאות – ורק בארץ מתייחסים אלינו כמזבלה. 

אתה חושב שמאבק אלים הוא מאבק לגיטימי?

כמעט ולא הייתה אלימות יזומה מצד התנועה. האלימות נוצרה מעימותים עם המשטרה, שלא רק שלא היו סלחניים או ותרנים אלא היו מוכנים להכנס בנו עם כל הכלים ברגע שחסמנו כביש או צומת. זאת הייתה מדיניות הממסד והשלטון. אפשר לקיים מאבק גם ללא אלימות – בתנאי שהמשטרה לא מפעילה כוחות אלימים. בהתנתקות התנהלה מדיניות של 'רגישות ונחישות', ובאמת המאבק התנהל בשקט. לעומת זאת כשנערי הגבעות לא רצו לפנות איזו האחזות מצוקמקת המשטרה הפעילה כח בלי שום פרופורציה וראו את התוצאות. עד היום אנו מרגישים כמו חלשים מול חזקים, שצריכים להאבק על הזכויות בעוד נלחמים בנו בכל הכוחות ובכל הכלים. זאת בעיה – אם לא נאבק, לא נוכל לשנות את המצב, אך אם נצא להפגין יאשימו אותנו באלימות.  

איך יתרחש השינוי היום?

רק ע"י התארגנות מחודשת של צעירים. בכל מקום בעולם מקובל שסטודנטים מובילים מאבקים חברתיים. אולי פעם המכינות הקדם האקדמיות הובילו את המאבק, כי היה שם רוב מזרחי.ומצד שני צריך תנועה חברתית שתאבק על הבעיות החברתיות שמורכבת מאנשים אמיתיים משכונות, שנאבקים על הזכויות שלהם כדוגמת הפנתרים השחורים. אמרנו שאנחנו לא מוכנים להנות מהפירורים של השלטון אלא להיות שותפים בעוגה. אם מחלקים את העוגה אנחנו רוצים לדעת מה חלקינו בה – ואם פורסים את העוגה אז אנחנו מוכנים להחזיק בסכין יחד איתם ולהיות שותפים בחלוקה כך שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו וכך צריך לדרוש גם היום. 

אז שינוי התפיסה צריך להעשות בכל החברה הישראלית ולא רק בפוליטיקה?

צריך לעשות תפנית מהפכנית בחברה הישראלית – לחזור לאג'נדה חברתית. לא יכול להיות שמסתובבים 200 אלף מובטלים ושאין פתרון. לא יתכן שמקצצים בקצבאות. אם אנחנו לא נחזור לסדר יום חברתי במדינת ישראל המצב יחמיר מיום ליום. 

יש לך מסר לציבור הדתי?

יש לי ציפייה מהציבור הדתי לעסוק בנוסף לתורה ועבודה גם בשינוי החברה ועזרה לאוכלוסיות החלשות. החברה הישראלית היא כמו גוף של בן אדם: אם חלק מהגוף כואב או פגוע אז כל הגוף כואב – ואם הגוף לא יהיה בריא לחלוטין כל החברה תפגע מכך. 

הראיון נערך על ידי יותם ברום