צרת השוחד, פרשת משפטים, תשפ"ב
לאחרונה דובר רבות בענייני שוחד, ובמיוחד אצל מנהיגי העדה כי חומרתו רבה היא. אכן לא תמיד קל להוכיח עניין זה בבתי המשפט, אך ידוע כי נגע קשה ועמוק זה פשה בעורו של הציבור ובוהק ופורח בנו, וצריך עמל ויגע רב כדי לעקור אותו לגמרי מן הגוף הצרוע.
והנה הפרשה שלנו מתייחסת לעבירה החמורה הזאת ומזהירה אותנו, "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג, כי לא אצדיק רשע, ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כ"ג ז'-ח'). כלומר, השוחד מביא לידי שקר וסילוף דברים וגורם לפגיעה קשה במי שהוא מכוון נגדו. ושוב בפרשת שופטים מודגש כמה קל הוא אף למי שרואה את עצמו כישר, להסתבך בסבך השוחד, דשם איתא, "לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים ט"ז י"ט). (והשווה רמב"ם הלכות סנהדרין כ"ג א'). ובמדרש חסירות ויתירות (מהדורת ורטהיימר עמ' רס"א) למדו דבר זה מן הפסוק שבפרשת משפטים, בזה הלשון: כל "צדיקים" בתורה חסר יו"ד בר מן חד מלא באלה משפטים, "ויסלף דברי צדיקים", שאפילו צדיק גמור ונוטל שוחד הוא מסיתו. (וכן הוא בספר והזהיר עמ' 86, ובגנזי שכטר ח"א, עמ' 107). ובפירושו של הר"י בכור שור נאמר: "ושחד לא תקח"- אפילו לעשות דין אמת, כי השוחד יעורך ויסלפך ותסלף הדין, וכו'. ובדומה לכך כתב רש"י:.. מי שקיבל שוחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו, וכו'. (והשווה מאירי לכתובות ק"ה ע"ב.)
אף בפרשת עקב נאמר: "הקל הגדל הגבר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (שם י' י"ז). הוי אומר, מה הוא יתברך מקפיד הקפדה מלאה בעניין זה, אף עלינו לנהוג כמותו.
חומרתו של השוחד מתבטאת אף בפסוק שבפרשת כי תבוא, שם נאמר,: "ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי, ואמר כל העם: אמן" (שם, כ"ז כ"ה). ובמשנת פאה ח' ט' נאמר: … כל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר, "ושחד לא תקח, כי השחד יעוור פקחים…".
פסוקים אלה מתייחסים לא רק לדיינים שעליהם להיות נקיים מכל רבב, ואף מחשד כלשהו של קבלת שוחד, מכיוון שהשוחד מטה משפט (ראה שמואל א', ח' ג'), אלא שאיסור חמור זה חל אף על כל אחד המקבלו לטובת עצמו, וכלשון הפסוק בישעיה א' כ"ג, "כלו אהב שחד ורדף שלמנים", "ואש אכלה אהלי שחד" (איוב ט"ו ל"ד), עד כי המקבל שוחד נקרא "רשע", וכלשונו של החכם מכל אדם, "שחד מחיק רשע יקח להטות ארחות משפט" (משלי י"ז כ"ג).
עד כמה החמירו חכמים על נקיותם של דייני ישראל ניתן ללמוד מן הגמרא במסכת שבועות ל"א ע"א, שם דרשו את המילים "מדבר שקר תרחק"- מניין לדיין שלא ישמע דבר בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו? תלמוד לומר, "מדבר שקר תרחק". והכוונה בזאת היא כי האמת תתברר אך ורק לאחר שמיעתם של כל הצדדים. אזהרה זו אינה מכוונת אך ורק כלפי הדיין, אלא אף כלפי בעלי הדין, כפי שנאמר בהמשך שם: מניין לבעל דין שלא יטעים דברו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו? תלמוד לומר, "מדבר שקר תרחק".
ובמעין מקבילה במכילתא לשמות שם, על הפסוק "לא תשא שמע שוא" (שם כ"ג א') נאמר: אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עימו, שנאמר, "עד האלקים יבא דבר שניהם" (שמות כ"ב ח'). דבר אחר: אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבר לדיין עד שיהא בעל דין עימו, שנאמר, "ועמדו שני האנשים…" (דברים י"ט י"ז). ואף במסכת סנהדרין ז' ע"ב, על הפסוק בדברים א' ט"ז, "[ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר], שמע בין אחיכם [ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו]"- אמר ר' חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו… וכו'. (וראה ברמב"ם הלכות סנהדרין כ"א ז', ובשלחן ערוך חושן משפט י"ז ה', ובש"ך שם סי' י"ז ס"ק ט', וכו'.) והחיד"א בברכי יוסף שם אות ה' הביא את דברי הזהר וישב קע"ט ע"ב: כָּל דַּיָּנָא דְּקַבִּיל מִבַּר נַשׁ מִלָּה עַד לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ כְּאִלּוּ מְקַבֵּל עֲלֵיהּ טַעֲוָא אָחֳרָא לִמְהֵימָנוּתָא פסול מדאורייתא בדיעבד וכו' [כל דיין המקבל דבריו של בעל דין, מטרם שיבוא חברו, דומה כאילו מקבל עליו אל אחר להאמין בו].
והנה בשלחן ערוך שם ל"ד י"ח הובאה שיטת הראש דאסור לקחת מתנה מאותו שזכה בדין (גם) אחרי שכבר פסק הדין, וזה נקרא "שוחד מאוחר". והוסיף הברכי יוסף שם סי' ט' אות ט', שזה מפני שיכול להביא לידי חטא לעתיד במשפט אחר, וכן יש בכך משום חשד ומראית עין. אמנם החיד"א בעצמו הביא שיש אומרים שאין בזה אפילו מידת חסידות, ויש אומרים שהאיסור הוא רק משום מידת חסידות.
אך במסכת כתובות ק"ה ע"א מסופר על החכם קרנא ד"הוה שקיל איסתירא [היה לוקח מעה] מן הזכאי ואיסתירא [ומעה] מן החייב, ודין להו דינא [והיה דן להם דין]. והגמרא שואלת בתמיהה: והיכי עביד הכי [ואיך היה עושה כך]? והכתיב [והרי נאמר] "ושחד לא תקח"! והסוגיה מתלבטת ומתפתלת רבות בכדי למצוא פשר להתנהגותו של קרנא, שהרי שנינו בהדיא בברייתא: הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. ..ומכוער הדיין… וכו'. ולבסוף מתרצת הגמרא: קרנא בתורת אגרא [שכר-טרחה] הוה שקיל … אגר בטילא [שכר בטלה, שהיה בטל ממלאכתו הרגילה] הוה שקיל [היה לוקח]… דמוכחא, הוה שקיל, וכו'. ועל התלבטות זו שבסוגיה כתב המאירי שם: ואף שמקבלו משני צדדים, מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור, וכו'. וראה ברמב"ם הלכות סנהדרין כ"ג א', שכתב: "לא תקח שוחד" וכו'; אפילו לזכות את הזכאי… והרי הוא בכלל "ארור לוקח שחד". (וכן הוא בספר החינוך מצוה פ"ג.)
כמה הקפדות הקפידו חכמים שאפילו כל חשש רחוק לנטיית הדעת בעקבות מתנה כל שהיא נחשב כאיסור חמור, ונקרא העושה כן רשע, והרי הוא מקולל. והמדובר הוא לא בדיינים בלבד ואף לא בבעלי דין, אלא כל שלהכרעותיו משמעות מעשית, עליו להרחיק את עצמו מכל מעשה המביא לידי אבק חשד ומן הדומה לו. (והשווה בדרך ארץ זוטא ב' ח'.) והקב"ה ייתן בליבם של כל קברניטי המדינה שכל טוב, וישמרם מכל צרה וצוקה ומכל צווחה ונקיים יהיו מכל חשד שוחד. אמכ"ר
