בס"ד
מחלוקת בדין קול אשה בימינו? האם יש 2 צדדים?
מראי מקומות לסוגיה. נערך עי" הרב צבי קורן, ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה.
__________________________________________
- הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע
שאלה: נהוג בבית ספרינו בטכסים שנערכים באירועים שונים שתלמידה שרה לכבוד האירוע. האם נהגנו כהלכה?
תשובה: עניין "קול באשה ערוה" נדון רבות בהקשרים רבים בעיקר בתשובות של הדור האחרון ואעפ"כ לא נדון בהקשר של ציבור שכבר נוהג שנים רבות להקל בהקשרים שונים לאפשר שירת אשה לפני הציבור. נקודות המוצא של תשובה זו הן:
א. מסורת הפוסקים לבחון היטב מנהגים קיימים לבדוק אם יש לציבור על מה להסתמך.
ב. ההכרעה של המהרש"ל המקובלת להלכה שצורך נפשי נחשב צורך גדול המצדיק הסתמכות אף על דעת יחיד. על פי עדויות מהימנות יש נשים בציבורים מסויימים שנעלבות מהקביעה שאסור להן לשיר בציבור עד כדי ניכור מתורה ומצוות בגין קביעה זו.
עניין "קול באשה ערוה" נדון רבות בהקשרים רבים בעיקר בתשובות של גדולי הדור האחרון. נבחן את העניין על פי המקורות המרכזיים. למען הבהירות ייבחנו המקורות באופן ענייני ללא סטייה לאין ספור נקודות נספחות הקשורות בסוגיה זו ולא על פי הסדר ההיסטורי.
לאיזה עניין נאמר קול באשה ערוה?
שנינו בברכות דף כד עמוד א:
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה.
למאי? אילימא לאסתכולי בה –
והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים –
לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!
אלא: באשתו, ולקריאת שמע.
כדרכה של תורה שבעל פה שדבריה פרים ורבים, אין כמעט מילה בסוגיה זו שלא זכתה לתלי תלים של פרשנות. לשם הבהירות אנו נעסוק רק בפרשנויות החשובות להלכה. הגמרא הציבה מימרא של רב ששת מול מימרא של רבי יצחק וכך נוצרה סתירה. הגמרא מתרצת ש"טפח באשה ערוה" נאמר בהקשר של קריאת שמע. אסור לקרוא קריאת שמע בנוכחות אשה כאשר מגולה טפח בבשרה במקומות שנהוג לכסות ודין זה תקף אפילו באשתו. לעומת זאת דברי רב ששת שאין להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה לשם הנאה1 מקבלים הקשר רחב. על אף שהיה אפשר להסביר את דבריו כדברי מוסר, הבבלי במסכת עבודה זרה מגדיר הסתכלות באשה בצורה שאינה ראויה כאיסור, 2 וכך המימרא של רב ששת מוצאת את דרכה לרמב"ם, טור ושו"ע כהלכה פסוקה ואף יש מחלוקת הפוסקים אם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן3.
הקטע הבא בגמרא יצר מחלוקת בין הראשונים מפני שלא מובן היה לאיזה עניין הובאו המימרות הבאות:
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מ"ז) "גלי שוק עברי נהרות", וכתיב (ישעיהו מ"ז) "תגל ערותך וגם תראה חרפתך". אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב') "כי קולך ערב ומראך נאוה". אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') "שערך כעדר העזים".
לאחר שהגמרא מציעה הקשר שונה לכל אחת משתי המימרות הפותחות של הסוגיה, קשה לקבוע לאיזה הקשר מתאים לסווג את המימרות הנוספות. המימרא שחשובה לענייננו היא המימרא של שמואל: "קול באשה ערוה" 4. האם מדובר בענין שקשור לקריאת שמע תקינה בלבד, או שמא באיסור רחב הדומה להסתכלות אסורה? אפשרות נוספת היא שההבחנה בקשר למימרות לא נאמרה אלא בשל האילוץ הפרשני הנובע מסתירה לכאורה בין המימרות הפותחות ויש ליישם את מימרת שמואל לשני ההקשרים.
כל האופציות הפרשניות הועלו על ידי רבותינו הראשונים והאחרונים.
הרב יצחק מוינה, בעל האור זרוע, פסק שקול באשה ערוה נאמר רק להקשר הדומה לאיסור הסתכלות ולא קשור לקריאת שמע כלל.5 וכך משתמע גם מלשון הרשב"א בחידושיו.6 וכן פסק גם הרא"ש: "אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש" 7. וכך משתמע גם מפסיקת הרמב"ם במשנה תורה: "…ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור" 8. ואמנם בהלכות קריאת שמע לא הזכיר את קול האשה כדבר שפוגע בקריאת שמע: "וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה" 9. גם הטור פסק בעקבות הרמב"ם בהקשר של צניעות: "ואסור לשמוע קול ערוה" 10, ולא הזכיר את הקשר לקריאת שמע.
לעומתם פסק הראבי"ה בעקבות קדמונים שאין ענין קול באשה ערוה אלא לקריאת שמע בלבד. חיזוק לדבריו אפשר למצוא בדמיון הסגנוני בין המימרא הזו למימרא הפותחת "טפח באשה ערוה" שסווגה על ידי הגמרא עצמה לעניין קריאת שמע.11 ובדומה לזה מצאנו במרדכי עם הרחבה מסוימת שלא רק קריאת שמע אסורה בשעת שמיעת קול אשה אלא גם תלמוד תורה :12
נכרי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו והכא נמי אמרינן הכא בתלמודא טפח באשה ערוה אפילו באשתו, פירוש: טפח שדרכה להתכסות, וכן שוק וקול באשה ערוה. ופירש רב האי גאון דכל הני לענין קריאת שמע. וכתב הר' אליעזר ממיץ בספר יראים: "הלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה ובעונותינו בין העובדי כוכבים אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול שיר נשים ארמאות", וכן פסק בעל הלכות גדולות וכן פסק רבנו חננאל"…
הרב יוסף קארו פסק בשלחן ערוך על פי דעת הרמב"ם במשנה תורה שיש להבין את המימרא של שמואל בהקשר הרחב: "ואסור לשמוע קול ערוה",13 אך כתב להחמיר גם לענין קריאת שמע: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע"14 , ופסיקה זו הולמת את דבריו הוא בחיבורו הגדול הבית יוסף: "ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע"15.
לסיכום: יש מחלוקת עקרונית בין רבותינו הראשונים. ראשוני אשכנז חשובים סברו שאין איסור בשמיעת קול זמר של אשה אלא בשעת קריאת שמע ושאר דברים שבקדושה על פי ההקשר הטבעי של המימרא של שמואל: "קול באשה ערוה". לעומת גישה זו סברו ראשונים אחרים שההקשר הוא איסור כעין איסור הסתכלות. הפסיקה של שולחן ערוך היא כדעה שעקר העניין הוא כגישה זו אך הוסיף שראוי שלהחמיר גם לעניין קריאת שמע.16
איזה קול באשה נחשב כערוה?
בתוך הגישה שאסרה לשמוע קול אשה לא רק בשעת קריאת שמע ודברים שבקדושה אלא בשל איסור הסתכלות, נחלקו הפוסקים בשאלה על מהות הקול שנאסר: האם מדובר רק בקול של זימרה או שמא אפילו בקול של דיבור? ומה דינו של קול זימרה שכבר התרגלו אליו? האם כל סוג של קול זימרה נאסר?
נפתח במחלוקת בין הרשב"א לראב"ד שמובאת על ידי הרשב"א עצמו:
והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע, פירש הראב"ד ז"ל: דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי רבנו חננאל למימר, דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה אע"פ שאינו מקום צנוע באיש, אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה ואסור לשמוע אפילו קול דיבורה, כדאמרינן בקדושין: לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת.
חשוב לשים לב שגם הרשב"א לא אסר כל דיבור של אשה אלא רק דיבור שיש בו "קירוב דעת". ומכל מקום דבריו נדחו להלכה כלשון מרן בשלחן ערוך: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה" ואמנם דברים אלו נאמרו בהקשר של קריאת שמע, אך המגן אברהם כבר עשה השוואה פשוטה גם להלכות צניעות: "זמר אשה – אפילו פנויה (ב"ש) ועיין באבן עזר סימן כ"א, דקול זמר אשת איש17 לעולם אסור לשמוע אבל קול דיבורה שרי".18
וכבר הכריע לפניו המהרש"ל שאין איסור בשמיעת קול דיבור של אשה: "וההיא דקול באשה ערוה דקאמר, משמע שאסור לדבר עם האשה, כמו שפירש רש"י, אם אשאול בשלומה, תשיבני, ונראה, דדיחוי הוא דקא מדחיה ליה, דלא אסרו אלא לשמוע קול שיר, ע"ד המקרא (שה"ש א', י"ד) "השמיעני את קולך כי קולך ערב", גם לא מצינו שנזהרו גדולים הראשונים מלדבר עם האשה, בכמה עובדא שבתלמוד, גם במחברים לא הזכירו פה, אלא שאין שואלין בשלום אשה, והיינו משום חיבה, ולאפוקי מהרב ר' אליהו מזרחי, שאוסר לדבר עם האשה, ולומר אפילו איה בעלך, וכבר הוכחתי לדבריו דליתא, עיין בפ' השוכר את הפועלים סימן ו', ודין דאין משתמשין באשה כלל, בין גדולה, בין קטנה, נכתוב אם ירצה ה' לקמן בס"פ, דסומכין האידנא אאידך דשמואל, דאמר הכל לשם שמים שרי. עיין שם"19 .
ופירוש זה של הפוסקים שהקול שנאסר משום קירבה המביאה לפריצות הינו קול של שירה נתמך מגמרא מפורשת במסכת סוטה (מח ע"א): אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא, זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא.
ופירש רש"י שם: כאש בנעורת – לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים ליבם לקול הנשים וקול באשה ערוה, כדכתיב: "השמיעני את קולך" (שיר השירים, ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת, אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים".
הבחנות שהציעו פוסקים
מהלשונות שנקטו המהרש"ל וה"מגן אברהם" לעיל ניתן להבין שיש איסור בשמיעת כל זמר של אישה, עם זאת הציעו הפוסקים מספר הבחנות המאפשרות להקל בצורות שונות:
א. מדובר רק בקול בודד ולא בשירה במקהילה שכן "תרי קלי לא משמעי".
הבחנה זו מקובלת מאד בציבורים שונים ולכן נוהגים לאפשר שירת נשים במקהלה. היתר זה דחוק ביותר וזר לאופי של הסוגיה והועתק מהקשר שונה לחלוטין – שמיעת קול שופר לשם מצוה.20 וכבר היקשה הרב יחיאל וויינברג בעצמו קושיה חמורה על הכיוון הזה שהוצע :21 "מה שכתב מתרי קלי לא משתמעי, הלא מפורש בגמ' שם דדבר חביב יהיב דעתיה ומשתמעי תרי קלי ואין לך חביב יותר ממה שהעידו חז"ל דקול באשה ערוה, מהפסוק "כי קולך ערב". ע' ברכות כ"ד".
ב. האיסור הוא רק בהקשבה בדומה לאיסור הסתכלות באשה לשם הנאת זנות.
הבחנה זו משתמעת מאד מפשט הסוגיה, מלשונות הראשונים ופסיקת הבית יוסף בהקשרם, אך לא נאמרת במפורש. על פי גישה זה פסק לנו מו"ר הגאון הרב אהרן סולוביצ'יק זצ"ל שאין בעיה בשירה בציבור כאשר אנו הבחורים – תלמידיו משתתפים בשירה. הרב אהרן לא התיר הקשבה אפילו למקהלה, אך ביסוד דבריו עומדת ההשוואה לאיסור הסתכלות וההבחנה בין הסתכלות לשם זנות וראיה תמימה רווחת, וההשלכה ברורה.
ג. שירה תמימה אין בה איסור אלא כלל רק שירה שנועדה לגירוי מיני – שירת עגבים.
הבחנה זו אמנם אינה מפורשת בדברי הקדמונים אבל הולמת מאד את אופי האיסור כפי שתואר בהקשרים התלמודיים ובדברי הראשונים ואף נתמכת מלשון הרמב"ם הטור ושולחן ערוך "אסור לשמוע קול ערוה"22, ולא נקטו בלשון אסור לשמוע קול שירה.23
שתי ההבחנות האחרונות מתבקשות שכן הן פותרות קושי בלשון הבית יוסף: "ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית שיער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש"24 , ולשון זו תמוהה. אם חל איסור על שמיעת קול זמר של אשה בכלל, הלשון הרפויה "מיהו טוב ליזהר לכתחילה" בענין קריאת שמע אינה סבירה. אך אם נפרש בהתאם להקשר של הטור אבן העזר סימן כ"א שמדובר בהקשבה בעייתית ו/או שירה בעייתית מובנת לשונו של מרן שבשעת קריאת שמע שיש "ליזהר לכתחילה…משמיעת קול זמר אשה". ראוי ליזהר בו בשעת קריאת שמע משמיעת כל קול זמר של אשה אף כזו שאין בה בעיה מבחינת הלכות צניעות.
שתי ההבחנות האחרונות הובאו ביחד בשדי חמד בשם הדברי חפץ25 וביקר אותם הגרא"ד הורוויץ במכתב לגר"י וויינברג:26
"ומה שהביא מהשד"ח בשם דברי חפץ – חדא, דהשד"ח כותב שם שנכון להחמיר שלא כדבריו. וחוץ מזה, הלא השד"ח כ' בפירוש: רק מי שאינו מכוין ליהנות מקולה, וא"כ מי ערב בדבר, וכן מה שכותב במכתב דבשירי קודש אין הבחורים מתכוונים ליהנות מקול הבתולות – הוא צחוק מכאיב לומר כן וכבוד תורתו בישישותו, שליט"א, יכול לומר כן (ע' תוס' סוטה י"ט, א [ד"ה וכהן] בשם הירושלמי, בכהן זקן) והלא בגמ' נדה י"ג, א משמע דבפחד ובביעתותא אין חשש להירהור עבירה ואפ"ה כ' הב"י באו"ח סי' ג', שהפוסקים השמיטוהו, דלא בקיאי והכל לפי מה שהוא אדם…".
***
ראוי לשים לב שהביקורת על ההבחנות האחרונות (שאין איסור אלא בהקשבה לשם הנאה ואין חשש בשירת קודש) היא אמנם חריפה ביותר אך אין טענה שיש איסור פורמאלי על כל שירה אלא חשש ענייני שבמציאות אבחנות אלו קשות להפעלה. אין אפשרות לפי גישה זו שלא תהיה חריגה וכל השומעים כולם ישמעו בתמימות ויש חשש שתהיה הקשבה בעייתית לשירת נשים. במציאות שלנו נדמה לי שדווקא אבחנות אלו הן המתאימות ביותר וקל יחסית לנהוג על פיהן.
נשאלתי פעמים רבות איך לנהוג למעשה על ידי תלמידים שנהגו לשמוע שירת זמרות וגילו את הבעייתיות ההלכתית רק כאשר זכו להשכלה תורנית רחבה יותר. תמיד אני שואל אותם איך הם מגיבים לשירת הנשים והם ללא יוצא מן הכלל טוענים שאין השירה מגרה אלא אם היא נועדה לכך. הסימנים לשירה כזאת הן המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף. בקהילות שנהגו היתר בטכסים רציניים גם אם נהגו כך בטעות, גם הרוצים לשנות אינם טוענים שהשירה מגרה אלא חושבים שחל איסור פורמאלי על כל שירה של אישה. אנן סהדי שיש שירה שהיא בעייתית ביותר אך יש שירה שאין בה בעיה כלל.
ייתכן שגישתו המחמירה של הגרא"ד הורוויץ מוסברת על ידי הראבי"ה התולה את הענין בהרגל, ואם כן גם אם ציבורים מסויימים נוהגים להקל בצדק אין אפשרויות אלו בהכרח מתאימות לכל ציבור:27
"פסק בהלכות גדולות דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה [וכן קול באשה ערוה] כל הני אסור לקרות ק"ש כנגדם, וכן פירש ר"ח. ואומר אני דטעמא דאע"ג דאין הקול נראה לעין מיהו הירהור איכא. וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להיגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הירהור, וכן בקולה [לרגיל בו]".
לאור המחלוקת העקרונית בין הראשונים והפרשנויות שהוצעו לפסיקה של שולחן ערוך ניתן לסכם:
אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אשה כאשר יש אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה. אומדנא זו תלויה בחמישה תנאים:
*ההקשר- אווירה הולמת.
*המילים של השיר.
*הסגנון המוסיקאלי.
*הלבוש.
*שפת הגוף.
על פי גישה זו אין בעיה לצנועות וחסודות בבנותינו לפתח קריירה של זמרה אפילו בתוך התרבות הכללית אך ללא ויתור על יסודות העדינים של התרבות התורנית וללא שיתוף פעולה עם אותם הצדדים המסחריים הוולגאריים של התרבות הסובבת אותנו. בגישה שלא התקבלה להלכה סבר ספר חסידים שיש איסור מקביל לנשים לשמוע שירת גברים.28 למרות שאין זו הלכה פסוקה, למעשה ראוי להקפיד על חמשת התנאים שהצעתי גם בשירת גברים לפני ציבור נשים.
ההיתר של שני קולות – תרי קלי, הוא דחוק ואין לסמוך עליו בלבד. בפועל כאשר נוהגים על פי ההיתר הזה בלבד יש תקלות רבות. נדמה שנמצא פתרון פשוט וקל וממילא אין הקפדה על המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף, ובפועל לעתים נוצרת תרבות שאינה הולמת את רוח תורתנו.
[מהדורה מקוצרת של התשובה התפרסמה ב'וזאת ליהודה'].
הערות שוליים:
- הראשונים מדברים על הסתכלות לשם הנאה או לשם זנות ומבדילים בין הסתכלות זו האסורה לבין "ראייה".
- "ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג) – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת", (עבודה זרה דף כ עמוד א).
- בית יוסף, אבן העזר, סי' כא.
- כל מימרא בקטע זה דורשת דיון מעמיק בפני עצמו שכן יש להן אפיונים ייחודיים וסוגיות מקבילות שונות.
- אמר (רב ששת) [שמואל] קול באשה ערוה שנא' כי קולך ערב ומראך נאוה. לאו לענין ק"ש איתמר דהיא גופה קורא ק"ש: ספר אור זרוע ח"א – הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סימן קלג. וכן כתב גם רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ג חלק ד דף כה טור ד.
- חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף כד עמוד א, ד"ה: והא דאמר רב יצחק.
- רא"ש מסכת ברכות פרק ג סימן לז.
- הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב.
- רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז. וכן דייק גם הבית יוסף באורח חיים סימן עה "וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש (הט"ז) כל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ"ל והשמיט קול ושער משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לענין ק"ש וכמו שכתב הרא"ש בקול ודקדק לומר אם היה מגולה טפח מגופה לרמוז למה שנתבאר בסמוך דידיה ופניה וכל מקום שאין דרך לכסותו שרי דהא לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרכו להתכסות. ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש". הרמב"ם בתשובה מזכיר איסור רחב בזמרת נשים: "ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם (ברכות כ"ד א') ז"ל קול באשה ערוה, ומכל שכן אם היא מזמרת". שו"ת הרמב"ם סימן רכד.
- טור אבן העזר סימן כא.
- פסק בהלכות גדולות דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה [וכן קול באשה ערוה] כל הני אסור לקרות ק"ש כנגדם, וכן פר"ח. ואומר אני דטעמא דאע"ג דאין הקול נראה לעין מיהו הרהור איכא. וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו]. ראבי"ה ח"א – מסכת ברכות סימן עו.
- מרדכי מסכת ברכות פרק מי שמתו רמז פ.
- שולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף א.
- שולחן ערוך אורח חיים סימן עה סעיף ג.
- ב"י או"ח סי, עה.
- למען ההגינות צריך לציין שהרי"ף השמיט את כל הענין.
- לפי לשון ה"מגן אברהם" משמע שאין איסור אלא באשת איש ולא בפנויה המותרת לו. גם בשאלה זו דנו גדולי הפוסקים עיין למשל: שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן כח שו"ת יביע אומר חלק א – אורח חיים סימן.
- מגן אברהם או"ח סימן עה ס"ק ו.
- ים של שלמה קידושין פרק ד סימן ד.
- "ותרי קלי מי משתמעי?" תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כז עמוד א.
- בגליון מכתב ששלח לגאון הרב אברהם דוד הורוויץ (רבה של שטרסברג ולאחר מכן ראב"ד בעדה החרדית) מובא בשו"ת שרידי אש חלק א סימן קכא עמוד שצד ואולי אפשר לתרץ בדוחק שחביבות דמצוה שאני.
- אע"פ שהגירסא המדויקת ברמב"ם היא "לשמוע קול הערוה או לראות שערה" כאשר הערוה היא האשה שמדובר בה, הדיוק נכון מתוך ההקשר של הלכה זו ולא רק במילה "ערוה".
- טור ושולחן ערוך אבן העזר סי' כא. הרמב"ם נקט בלשון "אסור לשמוע קול הערוה" – הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב.
- ב"י או"ח סי, עה.
- שדי חמד מערכת הקוף כל ל מ"ב (כרך ה' עמ' 282). בעל השדה חמד מעריך מאד את עמדתו שבעל ה"דברי חפץ" אך כתב שראוי להחמיר.
- המכתב של הגרא"ד הורווויץ פורסם כולו בשו"ת שרידי אש חלק א סימן קכא עמוד שצד הנ"ל וכדאי לעיין גם בהמשך דבריו שם.
- ראבי"ה ח"א – מסכת ברכות סימן עו ותקציר דבריו אף מובאים במרדכי מסכת ברכות פרק מי שמתו רמז פ.
- ספר חסידים סימן תריד.
____________________________________
2. תגובה של הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון
אחר העיון בדבריו החשובים של ידידי ורעי הרב ביגמן שליט"א נראה לי להציע את הכיוונים הבאים:
(1) אמנם ידועה המחלוקת אם סוגיית קול אישה מתייחסת דווקא לק"ש או להקשר רחב יותר, אולם מוסכם על כל גדולי הראשונים והפוסקים ולהלכה שהדין הוא רחב, ועל כן איני יודע מה עניין יש להאריך בזה.
(2) רבים מן הראשונים הזכירו שדין זה לא נאמר בקול שהאדם רגיל בו, או בשער הרגיל בו וכיוצא בזה. נבאר דברינו: באותה סוגיה הוזכרו גם "שער באישה ערוה" "קול באישה ערוה" ו"טפח באישה ערוה", וכתבו הרשב"א והראב"ד בברכות שם שבכל הדברים האלו אין איסור, כל שאין בהם חשש הירהור. וראה גם ראבי"ה סי' עו שכתב: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להיגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". בדומה לכך דנו עוד הפוסקים בעניין טפח באישה בשרוול, אם הוא איסור גמור לפחות עד המרפק, או שיש מקום להתיר מעט למעלה מן המרפק משום שאין בזה חשש הרהור משהורגלו בו. ואף על פי שנראה לעניות דעתי כי ראוי לכל יראות שמיים להקפיד על שרוול עד המרפק, מכל מקום נראה לי שיש מקום ללמד זכות בזה. ולענייננו – המציאות היום היא שיש רגילות בשמיעת קול באישה, ועל כן לפי עניות דעתי יש מקום לבחון את גדרו של האיסור ואת גבולותיו לאור יסוד זה.
(3) עוד מבקש אני להזכיר את דברי הריטב"א בסוף קידושין: "הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אישה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ב'), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש", ולאחר שהוא מביא מספר דוגמאות מחז"ל של מעשים הנראים לכאורה מנוגדים לכלל הצניעות, הוא קובע "שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן… ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".
דברי הריטב"א מאירי עיניים, שבכל הדברים האלו הכל תלוי במה שהוא אדם. ואמנם, נכון הוא שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, והעיקר הוא שהאדם צריך לנוע בעניין זה בין שני הקטבים ולמצוא לעצמו את האיזון הנכון והעדין ביניהם. איזון זה ראוי שיבחין גם בין דברים גדולים, כלקיחת כלה על הכתפיים ולרקוד, כמעשיו של רב אדא בר אהבה (כתובות יז.), שכדברי הריטב"א אין להקל בזה אלא לחסיד גדול [ואולי אין בדורנו כזה], לבין דברים ששווים כמעט לכל נפש ודשו בהם רבים כשמיעת קול אישה. ובמקרים כאלה, יש מקום לקבל איזונים אחרים בהקשרים הנכונים ובנסיבות הנדרשות.
לי נראה שבוודאי יש לשקול היום לאסור לגמרי להיות בהופעות של זמרות, ולא רק מצד קול באישה, שמבחינה זו יש מקום לשיקולים רחבים, כאמור; אך בוודאי מצד המראה, תנועות הגוף ועיצוב הקול, תכני עגבים ועוד כהנה, שהם הסכנה הגדולה, ושומר נפשו ירחק מזה. ולדעתי, זהו ההקשר הנכון של סוגיית הגמ' בסוטה מח, הן בפריצות שבה והן באש בנעורת שבה. אגב, זה שנים רבות אני טוען, על יסוד דברי ספר חסידים, שראוי גם לנשים להימנע מללכת להופעות של זמרים הנגועים אף הם במכשולים אלה.
ממילא נראה לי לעניין מעשה, שאם חפצי חיים אנחנו ומבקשים לידע את דרכה המאירה של תורה לעת הזאת, ומתוך שקילת שיקולים רחבים של המציאות ורגישות הציבור על כל חלקיו, והחשש מפריצה גמורה של גדרות הצניעות, בוודאי אין זה נאה ונכון לבת ישראל שאהבת ה' והתורה בתוכה לפתח קריירה של זִמרה והופעות ציבוריות בפני ציבור מעורב. ולכל היותר יש לכוון לפיתוח קריירה להופעות בפני קהל נשים.
ומאידך, בדבר שמיעת קול באישה בטקסים רשמיים שהמסגרת שבהם אינה של קלות ראש כלל ועיקר, יש להקל בזה בשופי, והמחמיר יחמיר לעצמו בלבד.
ועוד נראה לי שיש להקל במשפחות היושבות לשולחן שבת עם אורחיהם, לאפשר שירת הגברים יחד עם הנשים באופן שכולם שרים, וישתדלו שלא להבליט קולם יתר על המידה. אבל אין להשתיקן חלילה, ויכולים להשתלב יחדיו באופן סביר.
והנלענ"ד כתבתי, מתוך אמונה וביטחון כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ומתוך תפילה ותקווה כי צור ישראל יצילנו משגיאות ויכווננו אל האמת.
__________________________________
3. הרב צבי קורן – דגשים בדבריו של הרב גיגי, והתייחסות לדבריו
- בחלק (1) הרב גיגי מעיר שכל הדיון בחלק הראשון של דברי הרב ביגמן – על המחלוקת אם סוגיית קול אישה מתייחסת דווקא לק"ש או להקשר רחב יותר – הוא דיון מיותר, מאחר ומוסכם על כל גדולי הראשונים והפוסקים ולהלכה שהדין הוא רחב.
התשובה לטיעון זה נמצאת לענ"ד בדברים של הרב ביגמן בפתיחה, עוד לפני שהתחיל את הדיון במחלוקת הנזכרת.
הנה שוב דברי הרב ביגמן:
"א. מסורת הפוסקים לבחון היטב מנהגים קיימים לבדוק אם יש לציבור על מה להסתמך.
ב. ההכרעה של המהרש"ל המקובלת להלכה שצורך נפשי נחשב צורך גדול המצדיק הסתמכות אף על דעת יחיד. על פי עדויות מהימנות יש נשים בציבורים מסויימים שנעלבות מהקביעה שאסור להן לשיר בציבור עד כדי ניכור מתורה ומצוות בגין קביעה זו".
על פי דברים אלה אפשר להבין היטב את הדיון של הרב ביגמן:
אמנם נפסק להלכה, כדברי הרב גיגי, שהדין של קול אשה הוא רחב, ולא רק בהקשר של ק"ש; אבל במקום שיש מנהג קיים; ובנוסף לכך חשש צורך גדול, היעלבות, וניכור מתורה; ויש צד אחר להתיר, שנדון בדבריו, מצד רגילות, ואופי השירה, על פי הסוגיות, הראשונים והאחרונים, כפי שפירט הרב ביגמן – אז גם השיטות המבארות את הגמרא בענין ק"ש בלבד מצטרפות להתיר.
- בחלק (2) הרב גיגי בדרכו שלו מסכים עם הטיעון של רגילות שנמצא בדרכו שלו גם בדברי הרב ביגמן.
- בחלק (3) הרב גיגי מביא דברים ידועים לרבים של הריטב"א, שמצד אחד אומר ש"אם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש", ומצד שני אומר ש"אין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו".
האיזון בין שני הצדדים האלה הוא שב"דברים גדולים", כמו להרקיד כלה על הכתפיים, "אין להקל בזה אלא לחסיד גדול [ואולי אין בדורנו כזה]", ואילו ב"דברים ששווים כמעט לכל נפש ודשו בהם רבים כשמיעת קול אישה" יש מקום לשיקול דעת אישי.
- את סיום דברי הרב גיגי יש לחלק לשניים:
א- בחלק הראשון ["לי נראה…"] הוא מניח כשיקול מרכזי בנושא שלנו את ההקשר של האירוע, ומבחין בין הופעה לא צנועה, ש"שומר נפשו ירחק מזה"; וזה אמור גם בהופעות של גברים בעלי אופי לא צנוע.
דברים זהים אמר גם הרב ביגמן.
בחלק השני ["נראה לי לעניין מעשה…"] הוא עושה הבחנה נוספת:
הוא מסתייג מכך שאשה תפתח קריירה של זמרה והופעות ציבוריות; זאת, לא בגלל איסור פורמאלי של קול אשה, אלא מתוך "שיקולים רחבים של המציאות והציבור וחשש מפריצת גדרות הצניעות"; ורואה בשירת אשה בטקסים רשמיים דבר שמותר בשופי, ורק מי שרוצה יחמיר לעצמו.
_______________________________________
4. הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון
מאמר באתר כיפה:
הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, התייחס אמש (ד') לפולמוס הציבורי וההלכתי שנוצר סביב תופעת שירת הנשים בצה"ל, במסגרת שיחה פנימית שמסר לתלמידיו בישיבה. הרב ליכטנשטיין פסק בדבריו, כי מותר להשתתף בטקסים צבאיים הכוללים שירת נשים, זאת מנימוקים הלכתיים המשקללים גם השלכות ציבוריות וחברתיות.
לדבריו, "ניתוח הסוגיות הללו מוביל למסקנה יש להבחין בין סוגי שירים" – ולהתיר שירים מסויימים. לטענתו, "ניתן להתיר זמר שהוא בלי קונוטציות מיניות וללא הבלטת המרכיב המיני, אם גם השומע תופס את זה בדרך כזו, ואינו נהנה מכך". בדבריו ציין הרב ליכטנשטיין שעמדה זו איננה חדשה אלא נמצאת בספרות התורנית ונפסקה בעבר הלכה למעשה ע"י פוסקים בעלי שם. בהתייחס לזירה הצבאית ולשיקול של הפוסק ביחס לסוגיית 'הנאה הבאה לאדם בעל כורחו', ציין כי בסוגיה המקורית אין הכוונה דווקא לכפייה ממש אלא לכל אילוץ או חוסר נוחות משמעותית שנגרמת.
"במדיניות פסיקה מן הראוי להקל בכל קולא לגיטימית בנושא, גם בתוך הבית פנימה, במסגרות דתיות", פוסק הרב ליכטנשטיין, חייבים לאפשר לנשים כמה שיותר ביטוי אישי ודתי. כל מי שרוצה לסמוך על זה ולהתיר שירה שאיננה גורמת להבלטת הנשיות, סומך על דעה לגיטימית לחלוטין".
[ האם אנחנו מוכנים לשרת רק בצבא ששומר על חומרות כאלה?
בהתייחס לעמדות הלכתיות שפסקו כי שירת נשים אסורה גם בצה"ל על אף ההיתרים הקיימים ולמרות השתתפותם של רבנים חשובים בטקסים מעין אלה לאורך השנים, דוגמת עמדתו של הרב אליקים לבנון, תהה הרב ליכטנשטיין "האם אנחנו מוכנים לשרת רק בצבא ששומר על רמה כה מחמירה … ].
וכן בתחומין ל"ב; ומובא בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון
עי"ש.
… בנסיבות שבהם השירה אינה מעוררת לתאוה מינית, אינה מבליטה את הנשיות באופן חושני, והאדם משער בנפשו שאינו בא לידי הרהור עבירה, אין לאסור שמיעת קול אשה בדיבור או בזמר. בהווי החיים הרגיל, משמעות הענין היא שיש לאסור כל מציאות של קלות ראש, הוללות ומתן פורקן יצרי וכן יש לאסור קול אשה במקום קירוב הדעת, אך ניתן להתיר שירת נשים בזמירות שבת, השתתפות בטקסים רשמיים שאופיים רציני ופורמלי, שמיעת פרסומות מזדמנות ברדיו, ועוד מצבים רבים. ניתן וראוי במסגרת ההלכה להתיר במקרים הללו והעושה כן נוהג כדת וכדין. יתר מכן, במקרים רבים המחמיר לאסור במקום שראוי להקל יוצר בעיות אחרות, נמצא חומרו קולו ויצא שכרו בהפסדו. כבכל דבר בחיים, אף כאן, יש צורך ליצור איזון בין ערכים סותרים ומתנגשים ועל הפוסק לשקול את האיזון העקרוני הראוי ואת היישום הנכון למקומו ושעתו.
_____________________________________________
5. הרב צבי קורן – דגשים בדבריו של הרב משה ליכטנשטיין, והתייחסות לדבריו
- גם בדברי הרב ליכטנשטיין אנו מוצאים את אותה הבחנה שעשו הרב ביגמן והרב גיגי, על פיה יש לחלק בין זמר ש"מעורר תאווה מינית", אותו יש לאסור; לבין זמר שאיננו כזה, ובו אם "אדם משער בנפשו שאינו בא לידי הרהור עבירה, אין לאסור", כולל בטקסים רשמיים "ועוד מצבים רבים", "והעושה כן נוהג כדת וכדין".
- כמדיניות פסיקה אומר הרב ליכטנשטיין ש"מן הראוי להקל בכל קולא לגיטימית בנושא, גם במסגרות דתיות… חייבים לאפשר לנשים כמה שיותר ביטוי אישי ודתי".
דבריו מצטרפים לדברים שכתב הרב ביגמן בתחילת תשובתו על כך שהעובדה ש"נשים בציבורים מסויימים נעלבות מהקביעה שאסור להן לשיר בציבור עד כדי ניכור מתורה ומצוות" מהווה חלק משיקולי הפסיקה בענייננו.
- ודברי שניהם מצטרפים לדברי הרב ויינברג ז"ל בשרידי אש שכבר העלה בשעתו אחרי השואה בכמה מקומות את השיקול הזה. ר' להלן.
_____________________________________
6. שו"ת שרידי אש חלק א סימן עז – על תנועת הנוער "ישורון" בצרפת –
אם מותר לנערים ונערות לשיר ביחד שירי קדש
לידידי הרב הג' חו"ב סוע"ה וכו' מהר"י מאיר שליט"א
א … דרך החינוך של ארגון "ישורון" שנוסד בארץ צרפת לפני כמה שנים, שהוא מתנהג עפ"י שיטת החינוך שהי' נהוג במדינת אשכנז לפני החורבן, ועכשיו קמו נגדו עוררים מצד חוג ידוע של חרדים, אשר לפי דעתם אין הדרך הזאת לפי רוח היהדות, כפי שהנחילונו אבותינו ורבותינו הקדושים.
והעירעורים הם שניים: ערעור נגד צורת הארגון הזה, שהוא משתף בנים ובנות בעבודה ומאגדם לאגודה אחת, וערעור נגד המנהג שנהגו, שהבנים והבנות מזמרים יחד זמירות של סעודות שבת או זמירות קודש אחרות…
ב … עירעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך…
ג. מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון" הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהיתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים וכל כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם ועי"כ הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה ולי"ש, וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יר"ש והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן…
והנה רבני פולין ואונגרן שנתגלגלו למדינת צרפת רואים את המנהגים החדשים שהנהיגו חרדי צרפת עפ"י שיטת גאוני וצדיקי אשכנז, והם מוחים נגדם בעוז, לפי שמנהגים אלו הם נגד דינים מפורשים בגמ' ופוסקים, כנ"ל. אולם אין הרבנים הנ"ל בקיאים בתנאי החיים השוררים במדינת צרפת ואינם רואים את המצב הירוד של היהדות שם. להיפך, בדרישותיהם הם מעמידים בסכנה את התפתחותו של הארגון הזה, אשר כבר הצליח הרבה בפעולתו החינוכית, כמו שתיאר כת"ר במכתבו וכל דבריו הם כנים ואמתיים, וזה ידוע לכל.
ד. ידוע כמה חזק שטף ההתבוללות בארץ צרפת וכמה גדול מספרם של נישואי התערובת במדינה זו… אם יזניחו את המעשה הבדוק והמנוסה של החינוך החרדי לפי שיטת גדולי אשכנז – סופה של יהדות צרפת גויעה וכלי' גמורה ח"ו. עת לעשות לה' וכו'.
ז
… ומצאתי בשדי חמד מערכת קול, שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד.
ואח"כ ראיתי מובא בשם החיד"א בספרו דבש לפי מערכת ק', שבשעת השראת שכינה שריא לאשה לשורר וליכא משום הרהור, ועכ"פ יש סמך למה שהביא בשד"ח הנ"ל, שבשירי קודש לא חיישינן להירהור.
ח. … וברמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ב כתב: והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכון להנות, כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה, אסור. משמע שרק במסתכל כדי להנות אסור, וכן כתב המאירי בברכות, וכן באשכול… וא"כ יש לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה.
ואולי מטעם זה כתבו הפוסקים לאסור רק קול זמר אף שבגמ' נאמר קול סתם, משום שזמר גורם להרהורי תאוה ולא קול סתם שרגיל בו. מ"מ יש מקום לומר, שבזמירות קודש הזמר מעורר רגש קודש ולא הרהור עבירה… וכן בחידושי הריטב"א לקידושין כתב, שהכל לפי מה שהוא אדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואינו מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש…
ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש עפ"י מה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' כ"א, שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר… יש לומר כיון שהמזמרים זמירות קודש ג"כ מתכוונים לש"ש, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקדשי ישראל, יש לסמוך על המקילים…
ט. ולכן הוריתי למנהיגי הארגון "ישורון" שיכולים לסמוך על גדולי אשכנז, שהיו בקיאים בחכמת החינוך וידעו רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת. ואנו רואים ויודעים כי גדולי אשכנז הצליחו בחינוך הבנות ונשים צעירות יותר מגדולי שאר הארצות. ובאשכנז ראינו נשים מלומדות ובעלות דרגא השכלה גבוהה, שהיו חרדות על דת ישראל ומקיימות את המצוות בהתלהבות. ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם, ובכגון דא נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך… שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו. והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מן הדת, חלילה…
ואמנם מבין אני לרוח קצת החרדים המרננים נגד "ישורון", שהם רואים במנהגיו סטיה מן המנהגים שהורגלו בהם באורח חייהם בפולין ובאונגארן. אולם הם מעלימים עיניהם מן המצב בצרפת כמו שהוא. ליהודים החרדים מן הסוג הישן אין שום השפעה על מהלך החיים, הם מרוכזים בתוך חוגם המצומצם ואינם שמים את ליבם לתהליך ההתבוללות העושה שמות גם בקרב החרדים…
שו"ת שרידי אש חלק ב סימן לט, בעניין המנהג המחודש של חגיגת בת מצוה לבנות-
כח
… ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויראת שמים, וגם האוויר בכל עיר ועיר מישראל הי' מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן.
אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות.
והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.
כט
ושורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפלי' זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול.
לב
לא נעלם ממני, שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, שאינם שמים לב בשאלות של מנהגים דתיים לשיקולים הגיוניים, ואף אינם נותנים דעתם לבירורים הלכותיים, אלא דנים עליהן עפ"י רגשות הלב בלבד. והלב היהודי הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי. עליהם יש להמליץ מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה גיטין פ"ה מ"ח: ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום וכו', יעי"ש.
אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, שבנסיבות של החיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצוות…
_______________________________________
7. הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה
https://ph.yhb.org.il/11-07-10/ קול זמר באשה:
בתלמוד (ברכות כד, א) מובאים דברי האמורא שמואל: “קול באשה ערווה”. ואין הכוונה לקול של דיבור אלא דווקא לקול זימרה, משום שקול זימרה חושף את מעמקי הנפש יותר מאשר קול הדיבור, ומגדרי הצניעות שגברים זרים לא ישמעו אשה שרה…
אמנם יש סוברים שאין איסור לשמוע שירת אישה, אלא רק לומר דברים שבקדושה בעת ששומעים שירת אישה. אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אסור לגבר לשמוע שירת אישה משום צניעות.
ויש שרוצים לטעון, שהואיל וכיום שמיעת קול זמרות נעשה רווח על ידי המכשירים האלקטרוניים, כל זמן שהזמרת לבושה בצניעות ושרה באופן מכובד, אין שירתה מעוררת הרהורים וממילא אין בדבר איסור. אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, בכל אופן הדבר אסור משום גדרי צניעות. בנוסף לכך, גם לסברת המקילים לא ניתן להעמיד את ההלכה על מקומה, כי לא ניתן להגדיר היכן בדיוק עובר הגבול בין הופעה מכובדת להופעה לא צנועה, שכן הדבר תלוי בגורמים רבים, כמו מראה הזמרת וגילה, בגדיה, צורת עמידתה, תנועותיה, קטעי הקישור, כמות השומעים וריחוקם מהזמרת. וכידוע עיקרון יסודי בתקנות חכמים, שאין דבריהם ניתנים לשיעורים, כי אם ייתנום לשיעורים, לא ניתן להעמידם. אפשר לקבוע הדרכות מוסר לשיעורים אבל לא הלכות. נמצא אפוא, שכוונת חכמים לאסור על גברים לשמוע אישה שרה גם במסגרת צנועה יחסית [2]…
[2] … אמנם יש אומרים שעיקר משמעות איסור זה, שאסור לגבר לומר דברים שבקדושה, כדוגמת קריאת שמע, בעת שהוא שומע שירה של אישה (רב האי גאון, רב יהודאי גאון, ראבי”ה א, עו; הגהות מימוניות הל’ ק”ש ג, ס). ונחלקו האחרונים בדעתם: יש שהבינו שלדעתם אין איסור לשמוע קול שירת אשה (באר שבע, שרידי אש א, עז), ויש מהאחרונים שהבינו שגם הם מסכימים שאסור לגבר לשמוע קול שירת אשה (גר”א עה, ח; יד אהרן).
עוד כתבו כמה ראשונים, שקול אשה שאדם רגיל בו אינו ערווה (יראים, הג”מ, ראבי”ה, אשכול ועוד, רמ”א עה, ג). הסביר בעטרת צבי עה, ו: “אבל קול הרגיל – אפילו קול זמר, הואיל דרגיל בה אינו בא לידי תאוה”. משמע שבקרב בני משפחה, אפילו אינם מדרגה ראשונה כגיסים, אין איסור. לעומת זאת, יש שהבינו בדברי הראשונים, שכוונתם להתיר שמיעת קול דיבור, שהוא הקול “שרגיל בו”. וכ”כ שועה”ר עה, ו. וכן נראה ממ”ב עה, יח.
מנגד, יש שרצו להחמיר אפילו בשמיעת קול דיבור, כמבואר בספר המאורות בשם הראב”ד, וארחות חיים בשם העיטור, אולם כוונתם לדיבור מעבר למה שמקובל. ולרוב הפוסקים אין איסור בקול דיבור.
סברת המקילים שהזכרתי למעלה נכתבה על ידי הרב ביגמן, ויסודה בסברת הלבוש (מנהגים סוף או”ח) לגבי ישיבה מעורבת בחתונות (עי’ תחומין כט, עמ’ 138). והיא נסמכת גם על דעת הסוברים שאין איסור שמיעת קול זמר אשה שלא בעת אמירת דברים שבקדושה, שהוזכרה בתחילת ההערה. למעלה ביארתי את נימוק האיסור… וכ”כ למעשה הרב הנקין (בני בנים ד, ז), והרב יעקב אריאל (תחומין ל, עמ’ 212).
_____________________________________________
8. הרב צבי קורן – דגשים בדבריו של הרב אליעזר מלמד, והתייחסות לדבריו
הרב מלמד, כדרכו המבורכת בקודש, מביא את השיטות השונות ודן בהן.
הוא מביא את המחלוקת אם קול אשה הוא איסור בשעת ק"ש או איסור רחב;
הוא מביא את השיטה כבר בראשונים שאומרים שיש להקל משום רגילות; ואת החולקים עליהם; וגם את האוסרים אף בקול של דיבור.
הרב מלמד מביא את הסברה של הרב ביגמן, וחולק עליו בצורה עניינית.
זאת אומרת: השיקולים השונים האלה, כולם הם בכלל "בעלי אסופות", כולם כלולים במה שנאמר בגמרא בחגיגה [ג ע"ב] ש"ניתנו מרועה אחד, א-ל אחד אמרן…", על כולם נאמר "עשה אזניך כאפרכסת לשמוע דברי האוסרים ודברי המתירים".
