קילקלנו אבל אפשר לתקן

12/10/2008

שורש הרע שאנו חווים בימינו בחברה בארץ הוא ההפרדה הראשונית ההיסטורית שבין החינוך הממלכתי לממלכתי דתי – שהיווה נטישה ועזיבת האחריות שלנו כלפי כלל העם היהודי וילדי ישראל

הרב ירחם שמשוביץ

כאשר מדברים על נושא חיזוק החינוך הממ"ד והבעיה של הסגירות והמיון של החינוך המתבדל כדוגמת נועם ודומיו, אנו צריכים לשים לב לכמה דברים. אנסה להתייחס להיבט עקרוני ואנסה לחזקו מניסיוני בשטח הן בחינוך הבלתי פורמאלי דרך תנועת בנ"ע ואחרות, והן מניסיוני כמורה בתיכון דתי.
מצד אחד ישנם ילדים הבאים מרקע דתי, מסורתי, אולי אפילו חילוני, המבקשים ללמוד במסגרת חינוך דתית. כשרבנים, מורים ואישי ציבור אינם שולחים את ילדיהם לחינוך הממ"ד, מתוך ביקורת על איכותו החינוכית והחברתית, הרי שהם למעשה נוטשים את המערכה. הם מביעים בכך את חוסר אמונתם ביכולת לתקן ולהשפיע על הילדים שמשפחותיהם מבקשות זאת. הדבר מצביע על חוסר סולידריות וחוסר ערבות הדדית, ומציירים אותנו באור שלילי. יש בכך גם בחינה של התפטרות ההורים מתפקידם כמחנכים לילדיהם והטלת מלא כובד המשימה לעבודת החינוך על ביה"ס לבדו, דבר שלא יכול להצליח ותוצאותיו הרות אסון.
היותנו כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל כעם וכאומה ולא כאוסף של יחידים, מחייב אותנו להתרומם מעל לשיקולי רווח והפסד פרטיים לטובת האומה והמדינה. אגב, לדעתי עצם הטובה האישית שלנו עולה במקרה זה בקנה אחד עם טובת הכלל.
ומן הצד השני אין אנו חושבים מה ההפרדה גורמת מבחינה חינוכית ומעשית לילדים המסתגרים במסגרת אליטיסטית מופרדת, המקבלת אך ורק את מי שמתאים לשטאנץ המסוים. אנו מונעים מהילדים הללו את ההתמודדות עם השונה מהם ואת הלמידה כי יש שונות ויש דרך להתמודד עמה ולקבלה הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. הם אינם לומדים שכשיש להתנגד לו, צריך לעשות זאת דווקא מתוך אהבה ודאגה אליו.
יש בכך בעצם בריחה של ההורים מהתמודדות עם קשיים ושאלות ודחייתם למועד מאוחר יותר שבין אם ירצו ובין אם לאו יגיע. השאלה היא רק האם זה יגיע כאשר הילד מוכן לכך או לא. והרי ככל שהילדים נפגשים עם השונה מהם בצורה מוקדמת וטהורה יותר, התגובה שלהם תהיה טבעית ופשוטה יותר מבלי דעות קדומות וכד'.
אם כן, אנו לא מדברים רק על שינוי סוציולוגי כשאומרים פתיחות וקבלת השונה, אלא ישנה כאן תפיסה חינוכית אחרת – אמיתית ושלימה יותר.
אכן, אי אפשר לבצע מהפיכה שכזאת בבת אחת וצריך להכשיר לכך מחנכים – אך האם בשל כך ננטוש את הספינה ולא נתגייס למשימה?! ממתי קשיים ואתגרים גורמים לנו להרים ידיים ולוותר?
אם נחשוב על כך, הרי הרעה החולה, שורש הרע שאנו חווים בימינו בחברה בארץ בכלל ובמערכת החינוך בפרט, במצב החברתי והדתי המפולג, הוא ההפרדה הראשונית ההיסטורית שבין החינוך הממלכתי לממלכתי דתי – שהיווה נטישה ועזיבת האחריות שלנו כלפי כלל העם היהודי וילדי ישראל במדינת ישראל המתחדשת.
ומספיק שנשים לב לנתון סטטיסטי שהתפרסם לאחרונה, שמצביע שוב על כך שרק 20% מתושביה היהודיים של מדינת ישראל מגדירים עצמם כחילוניים. מאחר ו-80% הנותרים לא מגדירים את עצמם כולם כדתיים אלא גם כמסורתיים וכד', הרי שבהפרדה והסתגרות זו של מערכות החינוך המתבדלות אנו סוגרים בפניהם את הדלת. במקום להרים את הכפפה ולצרף אליהם את אלו המסוגלים להעלות את הרמה הדתית והלימודית, אנו עוזבים אותם לנפשם וחוטאים בכך כלפיהם וכלפי שמיא.
אולי זה בגדר דרוש, אבל אני חושב שהוא אמיתי מאין כמוהו. בפרשת "כי תבא" כותבת התורה: "ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה". ע"י האפליה הזו שאנו גורמים בחינוך, אנו מטים את משפט הילדים הללו שהנם בגדר יתומים בבחינת החינוך התורני.
אז אל נא נהיה ח"ו בבחינת ארור, ונרים מחדש את קרן החינוך וקרן עמו ישראל, ונחזק כולנו את החינוך הממלכתי דתי, למען כלל ילדי ישראל ולמען הצלחת החברה כולה.