קיצור תולדות חג השבועות, סיון תשפ"ב
חג השבועות, הנקרא בין היתר "עצרת", הינו החג היחידי מבין שלושת הרגלים שאין לו תאריך מפורש בחודש. רק נאמר שהוא חל ביום החמישים "ממחרת השבת" (ויקרא כ"ג ט"ו), וחז"ל פירשו את מילת "שבת" שבפסוק זה כהיום הראשון של חג הפסח. ומאחר שבימי הבית היו קובעים את אורכו של כל חודש על פי הראייה, דהיינו על פי עדותם של אנשים שראו את הירח החדש- ראה תיאור מפורט במשנת ראש השנה ב' ה' עד ג' א'-, לעיתים היה החודש בן עשרים ותשעה ימים, ולפעמים בן שלושים יום, ועל כן יכול היה חג השבועות לחול או בחמישי לחודש סיון, או בשישי בו, או בשביעי. שהרי אם שני החודשים ניסן ואייר יהיו מלאים, דהיינו בני שלושים יום, יחול החג בחמישי לחודש סיון. ואם אחד מלא ואחד חסר, בשישי בו. ואם שניהם חסרים, בשביעי בו. וכן שנינו בתוספתא ערכין א' ט'-י', וז"ל: עצרת פעמים שחל להיות בחמישה ובשישה ובשבעה, לא פחות ולא יותר.
ר' יהודה אומר: חל להיות בחמישה, סימן רע לעולם. בשישה, סימן בינוני. בשבעה, סימן יפה לעולם. אבא שאול אומר: כל זמן שיום טוב של עצרת ברור, סימן יפה לעולם… וכו'. דברי התוספתא הובאו במסכת ראש השנה ו' ע"ב בשמו של רב שמעיה, אמורא בבלי בן הדור השלישי והרביעי, כלומר בין סוף המאה השלישית וראשיתה של המאה הרביעית, אלא שחולקים עליו "אחרים", הסבורים ש"לעולם כל חודשי השנה אחד מלא ואחד חסר" (רש"י שם), ועל כן חג השבועות תמיד יחול בו' בסיון. נראה ש"אחרים" הם בני שיחו של רב שמעיה ואף הם בני אותה תקופה, עת שכבר נקבע תאריכו של החג כו' בסיון. (ראה להלן.) ואילו, כפי שראינו, בזמן הבית לא יכלו לדעת מראש באיזה יום בחודש סיון יחול החג.
בר מן דין, היה עוד תאריך בלתי ברור, והוא באיזה יום ניתנה התורה לישראל בהר סיני, כי הדבר אינו מפורש בתורה. כי שם נאמר אך ורק ש"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה [והכוונה לפי חז"ל היא בראש חודש] באו מדבר סיני" (שמות י"ט א'). אך כמה ימים עברו מאז בואם לשם עד שקיבלו את התורה לא נאמר מפורשות. ומשום כך נחלקו התנאים בעניין זה כפי שלמדנו מסוגיה ארוכה במסכת שבת פ"ו ע"ב -פ"ז ע"א, וזו לשונה:
… רבי יוסי סבר בחד בשבתא איקבע ירחא ובחד בשבתא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא. בתרי בשבתא אמר להו, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). בתלתא אמר להו מצות הגבלה, (ראה שם פסוק י"ב, "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת".) בארבעה עשר פרישה (ראה שם י' י"א). ורבנן סברי: בתרי בשבתא איקבע ירחא, בתרי בשבתא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בארבעה אמר להו מצות הגבלה. בה' עבוד פרישה. מיתיבי: "וקידשתם היום ומחר" (שם פסוק י') – משמע בה' נאמר לו לפרוש ה' וו'-רש"י: קשיא לר' יוסי? אמר לך ר' יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו- וכפי שנאמר שם פסוק ט"ו, "והיו נכונים לשלושת ימים, אל תגשו אל אשה, וגו'. כלומר, לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה', ומשה הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה לדעתו (ראה רש"י שם).
שורשה של המחלוקת היא בשינוי לשונות הפסוקים, שבפסוק אחד נאמר: " ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם, והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שם י'-י"א). ואילו בפסוק ט"ו נאמר, "ויאמר [משה] אל העם: היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה". כלומר המחלוקת היא אם זמן ההגבלה היה רק ב' ימים או ג' ימים, ור' יוסי סבור היה שהם ג' ימים. ( וראה תוספות נדה ל"ג ע"א, ושלחן ערוך יורה דעה קצ"ו י"א.) ועל כן אמר: יום אחד הוסיף משה מדעתו. אך כולי עלמא סבורים שהתורה ניתנה בשבת, ושהגיעו בני ישראל למדבר סיני בראש חודש, אלא שלפי תנא קמא ניתנה תורה בו' בסיון ולפי ר' יוסי בז' בו. (מחלוקת זו נמצאת בצורות שונות בספרות התנאים, כגון בסדר עולם רבה ה', שם נאמר: בשישה בחודש ניתנו להם עשרת הדברות, ויום שבת היה. ואילו במכילתא בשלח ד' א' שנינו: ו' סיון היה ערב שבת , וכן הוא בפרקי דר' אליעזר בשם ר' פנחס, וראה בסדר עולם, מהדורת חיים מיליקובסקי, ח"ב, עמ' 115-113, ואכמ"ל.)
נמצאנו למדים שבזמן הבית כאשר לא ברור היה מראש באיזה יום יחול החג, ואף הייתה אי בהירות לגבי תאריכו של מתן תורה, לא יכלה להיות זהות מוחלטת בין חג השבועות וזמן מתן תורתנו. אי לכך הקשה המגן אברהם קושיא מפורסמת (באורח חיים תצ"ד ס"ק א'), וז"ל: קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות "זמן מתן תורתנו"? והלא קיימא לן כר' יוסי דאמר בז' בסיון ניתנה תורה, דהא קיימא לן דבעי לפרוש ו' עונות כמו שכתב ביורה דעה סי' קצ"ו [סעיף י"א],… ולדידן שבועות לעולם בו' בסיון … ומה שקשה עוד שהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה, דהא יצאו ממצרים ביום ה' (שבת פ"ז ע"ב), והתורה ניתנה בשבת (שם פ"ו ע"ב), וכבר תירץ העשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ב פרק ט"ו) דבא לרמוז לנו יום טוב שני של גלויות … וכו'. הרבה תשובות ניתנו לקושייתו של המגן אברהם, כגון זו של החק יעקב (סי' תצ"ד ס"ק א', וסי' ת"ל ס"ק ב'), שאז היו גם ניסן וגם אייר מלאים, ועל כן אחרי נ"א יום היה מתן תורה, מה שאין כן בימינו שתמיד אייר חסר, ושבועות חל אחרי חמישים יום, שהוא ו' בסיון. (וראה גם תשובתו של בעל שמן המאור לסי' תצ"ד, ונחל אשכול לספר האשכול, מקואות עמ' 158, ובקובץ מפרשים מכת"י שבשלחן ערוך שם, מהדורת מכון ירושלים, שהובאו כמה תשובות, וביניהן דברי מהר"ם בנעט, שכתב: ונראה לתרץ דאנן באמת לא אמרינן יום מתן תורתנו אלא זמן מתן תורתנו כמו זמן שמחתנו, ואם כן הוא נכון ודו"ק.)
נחזור לימי הבית, שבהם היה חג השבועות בעל תוכן עשיר ומגוון. שהרי היו באים לירושלים מכל חלקי הארץ להקריב קורבנות, עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. ומאחר והיה זמנו של החג מוגבל ליום אחד בלבד, לא הספיקו הכהנים להקריב את כל קורבנותיהם של עולי הרגל באותו היום. אלא שהיו לחג שישה ימי מילואים (חגיגה י"ז ע"א) שבהם המשיכו להקריב קורבנותיהם של העולים, והיה לחג מעין המשך. עד כי דומה היה, במידה מסוימת לשאר הרגלים. בבית המקדש היו גם מקריבים שתי הלחם, חמץ מן החיטה החדשה הנקראת "מנחה חדשה". בנוסף לכך היה חג השבועות ראשיתה של עונת הבאת הביכורים, וכפי שנאמר: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד כ"ב). ותיאורים מפורטים מצינו במשנה ובתוספתא ביכורים לטקסי הבאת הביכורים, כגון: כיצד מעלים את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכין היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו" (תוספתא ביכורים ג' ב'-ה')… החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודיברו הלווים בשיר, "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהילים ל' ב')… וכו'. ובירושלמי ביכורים ג' ב' נאמר: בעזרה היו אומרים, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהילים ק"נ ו'), כמה גדולה הייתה השמחה בחג השבועות בירושלים.
אך כאשר חרב ביתנו, ונשרף היכלנו ואף גלינו מארצנו (על פי גיטין נ"ו ע"א) ופסקו הקרבנות, ופסקה הבאת הביכורים, אם משום שגזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו ביכורים לירושלים, והושיבו פרוסדאות ( praesidiae בלטינית- כלומר משמרות של שוטרים) על הדרכים (על פי תענית כ"ח ע"ב). ואם משום שדרשו: מפני מה אמרו ביכורים אין נוהגים אלא בפני הבית? משום שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (שמות כ"ג י"ט, ל"ד כ"ו)- כל זמן שיש לך בית, יש לך ביכורים. אין לך בית אין לך ביכורים (תוספתא שקלים ג' כ"ד, והשוה ספרי דברים, מהדורת פינקלשטיין עמ' 318, וראה עוד בתוספתא כפשוטה לר"ש ליברמן, שקלים שם, עמ' 714.) לא זו בלבד אלא שגזרו הרומאים על היהודים שכלל לא ייכנסו לירושלים, עיר החורבות, ובמסכת מכות כ"ד ע"ב מסופר בזה"ל: שוב פעם היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו בוכין … וכו'. ונראה שהיו כאלה אשר סיכנו את נפשם בכדי להימצא במקום הקדוש הזה, אך בכו בראותם "שועלים הלכו בו" (איכה ה' י"ח), ונהפכו החגים לאבל במקום שמחה, וכל שיריהם לקינה (על פי עמוס ח' י'), וחג השבועות התרוקן מתוכנו. ורבצה הסכנה על אותו יום בודד שנתייתם, ושכבר לא נותר לו פולחן כלשהו, שמא יינטש וברוב הימים יישכח.
או אז מצאו להם חכמים דרך חדשה להפיח ביום עצוב זה רוח חיים, ולצקת בו תוכן שורשי המשמח את הלב, והפכו אבל לשמחה. כי בהיות הלוח קבוע בכך שתמיד יהיה חודש אחד מלא וחודש אחד חסר, אזי תמיד יהיה חג השבועות בו' בסיון, יום שלפי דעתם של חכמים אכן הוא יום מתן תורה. ואף שעדיין המשיכו לקדש את החודשים על פי הראייה, ולכאורה לא נקבע חשבון העיבור עד זמנו של הלל הנשיא, בשנת ד' אלפים קי"ט (ספר העיבור לר' אברהם בר חייא, בשמו של רב האי גאון, ראה תורה שלמה לרב כשר, חלק י"ג, עמ' כ"ב), רבינו חננאל (ככל הנראה על פי שיטתו של רב סעדיה גאון) סבר ש: היו נוהגים כל ישראל לקבוע חודשים על פי החשבון אלף ומאה שנה מימות משה רבינו ועד אנטיגונוס ראש הגולה וראש סנהדרין וכו'… (תורה שלמה שם עמ' ח', וראה בהמשך דיונו המפורט וראיותיו לשיטה זו). כך ששמחת קבלת התורה תפסה את מקומה של עליית הרגל, הקרבת הקורבנות והבאת הביכורים.
ומדי דור ודור נתווסף תוכן בצורת מנהגים חדשים המעשירים את החג, וכבר לא היה הוא כיתום. ונזכיר בקצרה ממנהגים אלה לסבר את האוזן: בחג השבועות קוראים את מגילת רות, על פי מסכת סופרים י"ד, הבאה ללמדנו שלא ניתנה התורה אלא על ידי ייסורים ועוני (כלשון הילקוט שמעוני, רות, רמז תקצ"ו. וראה מש"כ אבי זצ"ל, ר' שמואל שפרבר בספרו מאמרות, עמ' 68-65, על מנהג קריאת מגילת רות בחג השבועות). ומאוחר יותר מוצאים אנו את תיקון ליל שבועות בימיו של ר' דוד בן יהודה החסיד (ראה מנהגי ישראל ח"ג, עמ' רכ"ב-רכ"ג), נוהג שהתפתח בקרב חוגי המקובלים בצפת במאה הט"ז, ומתקיים בקרב הרבה קהילות עד עצם היום הזה. (וראה בספר המועדים ליו"ט לוינסקי, שבועות עמ' 119-108). וגם קוראים את ה"אזהרות", שהם פיוטים על תרי"ג מצוות המתאימים ליום קבלת התורה, (שם עמ' 136-129), ואף קריאת ה"אקדמות" (שם עמ' 161-137); אכילת "סימנים"- רקיקי חג השבועות, זכר לשתי הלחם (מנהגי ישראל שם, עמ' קל"ט-ק"מ הערה 69); זריקת תפוחים (שם ח"ב עמ' רמ"ה) שפיכת מים (שם ח"א עמ' קי"ח-ק"כ, וח"ד עמ' רכ"א), שטיחת עשבים בבית הכנסת (שם חלק ח' עמ' רנ"ה) אכילת מאכלי חלב "קצר המצע מהשתרע" (ישעיה כ"ח כ', וראה בספרו של הרב ש"י זוין, המועדים בהלכה, עמ' ש"י-שי"ב). אף בתקופתנו נתחדש גם אצל חקלאי ארץ ישראל מעין חג זכרון הביכורים (ראה לוינסקי שם, עמ' 226-201). ויהי רצון שלצד כל מנהגינו החדשים, נחזור לחגוג את חג השבועות כבימי הבית, ויהא זה בקרוב בימינו, אמכי"ר.
