קרב רב-תפקיד רב השכונה

 

 

הגדרת תפקיד לא ברורה ופטור מדיווח על פעילות ונוכחות: הכירו את תפקיד רב השכונה בישראל. דו"ח המבקר העלה ממצאים חמורים והביא את הממשלה לגיבוש טיוטת נוהלי עבודה אך חילוקי דעות מונעים את אימוצו. "רב אינו פקיד, זהו ביזיון לרב", טוענים רבנים. ובינתיים, את מינויים של רבנים חדשים מעכבות בפועל מחלוקות סביב הטיוטה, פעילות פרלמנטרית של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' לשינוי הליך בחירתו של הרב ועתירה לבג"ץ בעניין מינוי רבנים רפורמים לתפקיד שתלוי ועומד. התוצאה: קיפאון במערכת

 

מקור ראשון-טל רוזנר/ ו' כסלו 2.12.2011

האמרה ״עשה לך רב״ מעולם לא קיבלה ביטוי ממשי כל כך. שישה עשורים לאחר שקמה, עדיין מתנהלת במדינת ישראל מערכה על קביעת

אופייה של המדינה, על זהותה. מי שנוטל חלק במערכה – ואולי מהווה את עיקרה – הוא הממסד הרבני. כל ציבור, כל זרם, כל פלג מבקש ליטול בו חלק ולהטביע בו חותם. זה זמן רב שנושא מינוי הרבנים – על מגוון סוגיהם – מהווה סלע מחלוקת המגולגל אל פתחי בית המשפט וועדות שונות. התוצאה היא קיפאון מוחלט בכל הנוגע להליך מינוי רבנים, שאמורים לתת מענה לאזרח בתחנות שונות בחייו, ותהייה עד כמה הם באמת נחוצים.

דו"ח מבקר

אם יישאלו עוברי אורח במרכזה של שכונה ממוצעת בישראל, יש לשער כי רובם לא יוכלו לנקוב בשמו של רב שכונתם; חלקם אפילו יופתעו לשמוע שקיים תפקיד כזה. אבל בישראל מכהנים כיום מאתיים ושישה רבני שכונות. ״התפקיד של רב השכונה מתחיל מהבוקר, מיד עם סיום תפילת שחרית״, מספר לנו רב שכונה ותיק בירושלים. ״גם טלפונים לא חסרים. אנשים מציגים שאלות, מבקשים עזרה. יש גם מחויבות להעביר שיעורים בבתי כנסת בשכונה. רב השכונה נמצא בקודקוד. יש הרבה מאוד עבודה״, הוא אומר. רב שכונה אחר בבירה מספר שהוא מרגיש ״ממש כמו כבאי. רב שכונה הוא מעין 'כונן מוקפץ', אדם שמסור עשרים וארבע שעות ביממה לתושבי המקום. הכל יכול לקרות בבת־אחת. מדובר בעבודה בעלת אחריות גדולה ונטל כבד״, הוא פוסק. הוא מוסיף כי ״בעצם, הרב הוא חצי פסיכולוג. הוא עוזר בשלום בית בין זוגות, מיישב סכסוכים בין שכנים, מחתן, עובד עם נערים לקראת בר־ מצווה, מנחם אבלים ולעתים דואג לסידורי לוויה״. גם הוא מספר שהטלפון אינו חדל לצלצל, ויש לו גם הצעה לשיפור: ״היה מצופה שלרב שכונה תהיה לשכה שיוכל לקבל בה אנשים, כדי שלא יצטרך לשבת בביתו הצפוף עם שמונת ילדיו ולקבל אנשים בסלון״.

אבל מבקר המדינה כנראה חושב אחרת. דו״ח חריף שיצא ממשרדו בשנת 2009 העלה ליקויים רבים בהעסקת הרבנים ובתפקודם וכן בפיקוח עליהם. רבני השכונות מתמנים על פי הנחיות חוזר מנכ״ל משנת 87', שאינן מעוגנות בחקיקה או בתקנות כלשהן. המבקר הצביע עוד על כך שרב שכונה אינו מחויב למסור דיווח לאיש על פעילותו ועל נוכחותו. את רבני השכונות אמנם פטרו מהחתמת כרטיס נוכחות במועצות הדתיות ונקבע כי הם בעלי תפקיד אמון מיוחד, אך המועצות הדתיות אף לא ביקשו דיווח אחר, ידני. ״למועצה אין כלים לקיים מעקב ובקרה מלאים ומדויקים על נוכחותם של רבני השכונות בעבודתם בשכונות״, קבע הדו״ח, והוסיף: ״אמנם פעילותם מגוונת ולא תמיד אפשר לפרטה במלואה, אולם אפשר לדרוש מהם לדווח על פעילויותיהם הקבועות, כמו מתן שיעורי תורה, השתתפות באירועים ובכנסים ושעות קבלת קהל״.

עוד מצא משרד המבקר כי רוב המועצות הדתיות כלל אינן טורחות לעדכן את תושבי השכונות על שירותי הדת שמספקים הרבנים. ״רבני השכונות, שאופיה המיוחד של משרתם מאפשר להם עצמאות וגמישות בעבודתם, אינם נדרשים לעמוד בהנחיות המשרד ולדווח על נוכחותם ועל פעילותם בשכונות. במצב זה למועצות הדתיות אין מידע ואין כלים לשם בקרה על עבודתם. זאת ועוד, בהיעדר מידע על פעילות הרבנים נבצר מהמועצות הדתיות לסייע בפרסום הפעילות ובקידום מתן השירותים הדתיים לתושבי השכונה״. מצב זה, שבו אין הרב נדרש לתת דין וחשבון, גרר את הנתון המדהים העולה מדו״ח המבקר: רב שכונה אחד שהה בחו״ל למעלה ממאה ימים בשנה אחת ומספר דומה בשנה שלאחר מכן, בלא שדיווח על כך למועצה הדתית. עבור מרבית הימים הוא המשיך לקבל שכר מן המועצה הדתית.

עוד מוזכר בדו״ח גילם של חלק מרבני השכונות, שעברו את גיל הפנסיה ועדיין ממשיכים בתפקידם, וכן עיסוקם של חלק מהרבנים בעבודה נוספת, בניגוד לנהלים. אגב, רק בשנת 2002 נקבע בחוק כי על רב השכונה להתגורר באופן קבוע בשכונה שהוא פועל בה, או במרחק של עד שני קילומטרים ממנה.

יושב ראש ארגון רבני השכונות הרב משה ראוכברגר, המשמש בעצמו בתפקיד רב שכונה בחיפה, זועם. לטענתו, ממצאי הדו״ח אינם משקפים את פעילותם של מרבית רבני השכונות בישראל: ״יש כמה רבנים, עשרה אולי, שעמם היו בעיות. אבל דו״ח מבקר המדינה ניפח את הכול. גם אנחנו, רבני השכונות, מתנגדים לאלה הבעייתיים, אבל הם המיעוט. מדוע מבקר המדינה לא דיבר עם איש מאיתנו?״, הוא תוהה. הרב ראוכברגר מציין עוד כי אנשי משרד המבקר לא פנו אליו כלל טרם פרסום הדו״ח, על אף תפקידו.

עובדים על הכלל

לפי נתונים שהעביר המשרד לשירותי דת, רוב הרבנים עובדים במשרה חלקית בלבד. עוד נמסר כי שכרם של רבני שכונות נע בין 5,000 שקלים ל־10,000 שקלים בערך, אולם רבני שכונות שעמם שוחחנו טענו כי מדובר בסכומים נמוכים הרבה יותר. היה אף רב אחד שטען כי רב במשרה מלאה משתכר כארבעת אלפים וחמש מאות שקלים בחודש. לדברי גורמים במשרד, לא ידוע על רב שכונה שאינו מתגורר בשכונתו, ובאשר לגיל הרבנים השיבו במשרד כי הוא נע בין 42 ל־75. תפקיד רב שכונה או רב עיר אינו מוגבל בזמן, ולמעשה הוא נצחי. לפני כמה שנים הוחל בהליך הוצאתם של רבני שכונות לפנסיה, אך הדבר נמצא כעת בהתדיינות משפטית בבית הדין לעבודה, בעקבות מחלוקות שנתגלעו בעניין בין המשרד לשירותי דת לבין הרבנים.

לעומת זאת, מידע שהגיע לידי 'מקור ראשון' מצייר תמונת מצב שונה: בתל־אביב, שנים עשר מתוך עשרים ותשעה רבני שכונות כבר הגיעו לגיל פרישה ועברו אותו, והזקן שבהם בן 78. לשלוש שכונות בירושלים יש שני רבני שכונה, בעוד שבשכונת פסגת זאב, לעומת זאת, שמספר תושביה מספיק כדי להגדירה עיר בפני עצמה, אין רב. כמה רבנים מתגוררים מחוץ לשכונות שהם מכהנים בהן, ואין מדובר במרחק של שני קילומטרים כפי שמתיר החוק כי אם בשמונה קילומטרים המפרידים בין מקום מגוריהם לבין תושבי השכונה, שהרבנים אמורים להיות זמינים עבורם גם בשבתות. גם עיון ברשימת רבני השכונות המצויה באתר הרבנות הראשית מלמד שלעתים צריך רב שכונה להיות בכושר טוב, לפחות כזה המאפשר לו לצעוד מרחק רב מביתו לבתי הכנסת שהוא אמור להימצא בהם בחגים, בשבתות וגם בימות החול. במשרד לשירותי דת השיבו כי ״ככל שתתקבל תלונה קונקרטית, היא תיבדק ותטופל במשרד בתיאום עם המעסיק, קרי המועצה הדתית״. עוד עולה מן האתר כי בעיית ריחוקן של כתובות המגורים בחלק מן המקרים נפתרה באופן יצירתי במיוחד: רחובות מופיעים כחלק משכונה שהם כלל אינם מצויים בה. בנוסף, באתר מופיעים ארבעה שמות של רבנים בלא שמצוין באיזו שכונה הם פועלים. בכל מקרה, ממועד פרוקו של משרד הדתות בשנת 2003, ועוד מקודם לכן, לא מונו עוד רבני שכונה.

תקנות עבודה

בעקבות הדו״ח החמור של מבקר המדינה, החליטה הממשלה לפני כשנה וחצי להסדיר את תחום העסקת רבני השכונות בתקנות, וכן להגדיר את תפקידם ואת המסגרת שהם פועלים בה. ועדה בראשות מנכ״ל המשרד לשירותי דת אביגדור אוחנה גיבשה טיוטת תקנות בשיתוף יועצים משפטיים ונציגי רבני השכונות. הטיוטה מתייחסת לאופן מינויו של רב שכונה, להליך המינוי ולמשך זמן כהונת הרב, קובעת כי עליו להעתיק את מקום מגוריו לשכונה שהוא מכהן בה, ומתנה את שכרו בכך. רב שלא יעשה זאת יסיים את כהונתו בתוך שנה. עוד קובעת הטיוטה כי על רב שכונה להכין תכנית עבודה חודשית בתיאום עם ראש המועצה הדתית, להגיש דו״ח פעילות חודשי לראש המועצה הדתית ובו פירוט פעילות יומית ולדווח באופן שוטף וסדיר על כל חופשה או העדרות מתפקידו. כמו כן, נקבעו כללים ברורים באשר לעבודה נוספת ואיסור קבלת תמורה בגין שירותים שמעניק הרב, בייחוד תמורת עריכת חופות.

הטיוטה הועברה אל הרבנות הראשית, שם נתקלו סעיפים שונים בהתנגדות. הרב ראוכברגר רואה בפיקוח ההדוק על רב השכונה עלבון: ״התנגדנו באופן מוחלט להגשת דו״חות פעילות״, הוא מוסר. ״רב אינו פקיד. זהו ביזיון לרב, שהוא בעל תפקיד מהותי, מנהיג של קהילה. אנחנו הצענו שרבני השכונות יקיימו בכל חודש פגישה עם רב העיר ובה יסקרו את הנושאים השונים שטופלו על ידם, ידונו בשאלות שצצו, וממילא כך ייוודע מה הם עשו. אבל רב הוא תפקיד מיוחד ולא מנהלי. לא יהיו פקידים שיפקחו על רבנים״, הוא מתעקש.

הדיונים בין המשרד לשירותי דת לבין מועצת הרבנות הראשית באשר לנוסח התקנות נמשכים, אבל יש מי שסבורים כי התקנות המסתמנות הן החמצה גדולה בכל הנוגע לעיצוב תפקידו של רב השכונה והקהילה שהוא משרת, ולהחלת שינוי אמתי בנושא. תנועת 'נאמני תורה ועבודה' ראתה בגיבוש התקנות הזדמנות לשינוי מנגנון בחירתו של רב השכונה, באופן שיציב במרכז את הקהילה שהרב אמור לכהן בה ויתן לקהילה – ולא לשר ולחברי מועצות דתיות למיניהם – את הכוח להחליט. כיום, רב שכונה מתמנה לאחר שהמועצה הדתית ראתה צורך במינויו וביקשה לאשר תקן עבורו. השליטה בבחירתו נתונה למועצה ואילו נציגי בתי הכנסת – מושג מעורפל ולא ברור, המהווה כר פורה למחלוקות והתכתשויות – משמיעים דעתם בפני המועצה, אך אינם שותפים, בסופו של דבר, בהליך הבחירה עצמו, וזאת אף על פי שהרב אמור לשרת אותם, בראש ובראשונה.

החלטת הקהילה

במסמכים ובדיונים שהשתתפה בהם לאורך כל הדרך, הציגה התנועה הדתית־ציונית מודל שלפיו עיקר המשקל בבחירת הרב צריך להינתן לקהילה עצמה ולא לפקידי הממשלה. ההכרה בכך שדווקא הציבור הכללי, החילוני – המודר כיום לחלוטין מהליך בחירת רב השכונה – הוא שנזקק לרוב לשירותיו של הרב, ולא הציבור הדתי אשר לו יש בדרך כלל רבנים המהווים סמכות הלכתית ורוחנית, הובילה את התנועה למסקנה כי יש להרחיב מאוד את מקומם של נציגי הציבור הזה בגוף הבוחר ברב וממנה אותו. הרב אילעאי עופרן, רבה של קבוצת יבנה וחבר בתנועת 'נאמני תורה ועבודה', מציג מודל מהפכני: ״המדינה אינה אמורה להתערב באופן שבו קהילה חיה את חייה הדתיים. כל ההחלטות העקרוניות, המהותיות, הנוגעות לתוכן החיים הללו, צריכות להיקבע רק בידי הקהילה ולא בידי השר לשירותי דת״, הוא מסביר. ״התקציב שמופנה כיום לרב השכונה, יינתן לבתי הכנסת. כל בית כנסת יקבל תקציב לפי גודלו ולפי מספר המתפללים בו. על פי ההצעה שלנו, כל אדם בשכונה יוכל להצטרף לקהילה, לבית כנסת, ויוכל גם לפצל את קולו בין כמה קהילות. הדבר יתמרץ את הקהילות לעודד אנשים להצטרף אליהן. בשכונה שבה מספר בתי כנסת, יוכלו להחליט על חלוקת תקציב משרת הרב בין בתי הכנסת השונים. במודל הזה לא השר מחליט מי יהיה הרב: הוא מעביר את הכסף והקהילה מקבלת את כוח הבחירה לידיה. התהליך שיתרחש כתוצאה מכך הוא הפיכת בית הכנסת למוסד מרכזי.בשכונה, ולא רק עבור דתיים, כיוון שפרנסי בית הכנסת יבינו שהם

מתוקצבים לפי מספר האנשים ולכן יפנו לקהל הרחב בהצעות לפעילות. בית הכנסת יהפוך לסוג של מתנ"ס.

הרב עופרן משוכנע כי להצעתו תהיה היענות ציבורית: "כל הסימנים מעידים שהציבור בישראל דווקא מגלה עניין ביידישקייט, אבל הוא פשוט

מאס בנציגים שלו. הבעיה איננה בכך שהחרדים חושבים שהיהדות היא שלהם, אלא בתפיסת החילונים, שהיהדות היא של החרדים". והוא מוסיף:

"הרי מה אכפת לשר לשירותי דת מי הרב בנס־ציונה או ביישוב דרומי כלשהו? אין פה עניין רוחני או אידאולוגי, מדובר במשחקי שליטה וכסף

בלבד, בשימוש לרעה בכוח פוליטי. אנחנו מבקשים להרחיב את מעגל השותפים, ליצור הליך של דמוקרטיזציה בשירותי הדת בישראל. כיום

הם מוחזקים בידיים מאוד מסוימות, עם אותה דעה, אותה השקפה, אותה מפלגה. אנחנו רוצים יותר גיוון, יותר דעות ובקיצור – יותר ציבור".עם זאת, הרב עופרן פסימי באשר לנכונות מקבלי ההחלטות – שרים ופוליטיקאים – לאמץ את המודל המוצע: "נקודת התורפה של ההצעה שלנו נעוצה בעובדה שפוליטיקאים יסרבו לשתף עמה פעולה. אף על פי שזה המודל הנכון, הזול, הדמוקרטי וההגון ביותר, בבסיסו עומד הרעיון

שהפוליטיקאים צריכים לוותר על כוחם וליצור מציאות חדשה שבה אין בידם כוח למנות מקורבים ובני משפחה".

הדר ליפשיץ, ראש מיזם ׳אור חדש׳ לשיפור שירותי הדת ב׳נאמני תורה ובעבודה׳, מסביר כי הצעתם של ׳נאמני תורה ועבודה׳ נועדה להחזיר עטרה ליושנה: ״כיום, מקור הסמכות של הרבנות והממסד הדתי הוא משרד הדתות. לפי המודל הקהילתי, מקור הסמכות צריך להיות הציבור הרחב. התקציב יועבר לקהילות במקום לרב, והן יבחרו את רבניהן ויחליטו על הנושאים שבית הכנסת יעסוק בהם. זו חזרה למה שהיה מקובל בעם ישראל מקדמת דנא״. ליפשיץ מגדיר זאת היפוך של הפירמידה: לקיחת הסמכות מהשלטון והעברתה לציבור הרחב.

ליפשיץ סובר שהמהלך של תנועתו יחזק את מעמד הרב: ״רב שנבחר בידי קהילתו הוא משמעותי הרבה יותר מרב שמונה בידי פקידי משרד הדתות. המשרד לשירותי דת מתייחס אל רבני השכונות כאל פקידים: כמה שיעורים העבירו, האם מילאו מכסת שעות. ואנחנו אומרים, לא בודקים מתי מנהיג נכנס למשרד ויוצא ממנו. תפקודו נובע לא מן השעות והדו״ח שיגיש, אלא מהיותו מקובל על הציבור ורצוי לו״. הוא מדגיש כי אין מדובר בהפרטת שירותי הדת: ״הדת אינה עניין פרטי, אלא עניין קהילתי. אנחנו מובילים להעצמה של בתי הכנסת, ולמעשה, מטרתנו היסודית היא קירוב הציבור הרחב אליהם, ומי שיכול לעשות זאת באופן הטוב ביותר הם הרבנים ובתי הכנסת, לא פקידים״. הוא דווקא נשמע אופטימי, גם אם הסיבות שהוא נשען עליהן דווקא מציירות תמונה עגומה: ״האופטימיות שלי נובעת מהמשבר העמוק שהמערכת מצויה בו. הוא מוביל להבנה בחוגים רחבים שנחוץ שינוי יסודי. המשבר הזה הוא פתח ללידה חדשה, להכרה בכך שאין תוחלת בשליטת הממסד״.

ההצדקה במעורבות

מנכ״ל המשרד לשירותי דת אביגדור אוחנה, שישב בראש הוועדה שגיבשה את תקנות רבני השכונות, אינו מתלהב מן ההצעה בלשון המעטה, ומשוכנע כי אי אפשר ליישם את המודל: ״אם רוצים לתקוע את כל מהלך בחירת הרבנים, יש ללכת לציבור. האם על כל רב בחצי משרה צריך בחירות כלליות?״, הוא תוהה וקובע: ״זה לא ישים, זה לא אפשרי. אין סיבה להחריג את תפקיד רב השכונה. הוא ייבחר כפי שכל נושא משרה זהה נבחר. הליך הבחירה ברב הוא פומבי ושקוף, ונציגי בתי הכנסת שמעוניינים להביע את עמדתם בפני הוועדה, מוזמנים לעשות זאת. אותו ציבור שולח נציגים למועצת העיר, אם כן מדוע כאשר מדובר בסלילת כביש או בניית בריכה מסתפקים בנציגים וכשמדובר במינוי רב- לא?״, הוא מקשה. לאוחנה יש גם פתרון לקושיה: ״מי שרוצה להחיל את המודל הזה אינו מתעניין בהליך הבחירה, אלא אומר: 'אתם שם למעלה מושחתים, ממנים קרובים, הכול לא הוגן'. אבל אני לא במשחק הזה, אני אינני מושחת ולא אקח את התחום הזה מסמכותן של המועצה הדתית והעירייה״, מדגיש אוחנה.

ליפשיץ ועופרן לא התייאשו, והתרוצצו עם הצעתם בין חברי כנסת, פוליטיקאים, רבנים ואנשי רוח וביקשו לגייס לה תומכים. אחד מהאנשים שאליהם פנו הוא חבר הכנסת עתניאל שנלר מקדימה, שהיה חבר הוועדה לביקורת המדינה בעת שזו דנה בטיוטת התקנות לרבני השכונות. ״אני מעלה ספק אם צריך בכלל רבני שכונות״, הוא מצהיר. ״רב השכונה איננו הרב של הדתיים. היהדות לא ניתנה לדתיים אלא ליהודים. ההצדקה לרב שכונה קיימת במידה שיהיה מעורב בתנועות הנוער בשכונה, בבתי הספר שבה, במתנ״ס, בחיי התושבים – ואז לא רק שצריך רב שכונה, אלא יש להשביח את מעמדו ואת משכורתו. נגזרת מכך השאלה מי בוחר את הרב. אם תפקידו הוא כפי שאמרתי, אזי השכונה צריכה לבחור אותו״.

לדברי שנלר, המצב הקיים כיום אינו עונה על צרכיה של הקהילה: ״הרבנים כיום – לא כולם, חשוב להדגיש – עסוקים בעיקר בבתי כנסת. לא מעט רבנים נאלצים לעבוד במקומות אחרים כיוון שאינם יכולים לפרנס משפחה עם משכורת עלובה. לכן, חלקם גם נוסעים לחו״ל לזמן ממושך. מכאן שהתיקון בנושא צריך להיות יסודי״. גם הוא פורש את משנתו האוטופית בעניין: ״ברגע שהעולם הדתי־רוחני יבין שרב אינו מלך של הציבור אלא נועד לשרתו; ברגע ששאלות של כסף ושררה ירדו מהשולחן ויפנו מקומן לטובת מסירות נפש וענווה, כל הסוגיות הבעייתיות ייעלמו. הרבנות, בחלקים ממנה, הפכה להיות מערכת טכנית של כסף, שררה וכבוד״.

המחלוקות סביב טיוטת התקנות הובילו לקיפאון בכל הנוגע למינוי רבני שכונות חדשים. כך נותרות שכונות חדשות, בעלות תושבים רבים, ללא כל מענה לצורכי הדת שלהן, ולו גם הבסיסיים ביותר, הנוגעים למעגל החיים. קהילות בשכונות מסוימות מצאו מסלול עוקף: הן ממנות לעצמן רב מטעמן ומשלמות לו מכיסן בעבור תפקידו. הבעיה טמונה בכך שקהילות אלה הן דתיות ומקובצות בבתי כנסת, וכך שוב נותר הציבור החילוני, הזקוק לשירותי הדת המקומיים יותר מכולם, ללא מענה אמתי. נוסף על כך, יכולתן של קהילות למנות לעצמן רב תלויה ביכולתן הכלכלית. קהילה מבוססת תיהנה מ״רב פרטי״ שידה משגת לממן, וקהילה חלשה יותר לא תוכל להרשות זאת לעצמה. נראה שלא רק בתחומי החינוך והבריאות כדאי להיות עשירים בישראל. גם שירותי הדת תלויים, לעתים, בעומק הכיס.

שיקוף לא מאוזן

אך לא רק בכל הנוגע לרבני השכונות מתגלה הבעייתיות של הממסד הדתי ושל שיטות פעולתו. גם בתחום רבני הערים מכרסמת הדרישה לשינוי, לתיקון. מזה עשור, מאז פטירת הרב משאש האגדי, לא נתמנה רב עיר לירושלים. סכסוכים ומחלוקות בנושא המינוי, חלקם משפטיים, מונעים אותו ומעלים את התהייה בדבר הצורך באיוש המשרה, שהבירה היטיבה להסתדר גם בלעדיה במשך השנים האחרונות. באחרונה הצטרפה תנועת 'נאמני תורה ועבודה' גם לקלחת הזו, בעתירה שהגישה לבג״ץ במטרה לשנות את הליך בחירת רבני הערים. בישראל מכהנים כיום 116 רבני ערים ויישובים הנבחרים בידי אסיפה בוחרת, שחציה מורכב מנציגי בתי הכנסת ואת חציה האחר חולקים באופן שווה נציגי מועצת העיר ונציגי המועצה הדתית. אלא ש״נציגי בתי הכנסת״ מעולם לא הוגדרו, מה שמביא בעיות רבות: ״מדובר בשיטה אנטי־דמוקרטית, שבה נותנים את המשקל המועט ביותר דווקא למועצת העיר, המייצגת את תושביה. לעומת זאת, את  הכוח המרבי נותנים לנציגי בתי הכנסת, גוף בלתי מוגדר שאינו מייצג נשים, חילוניים ומסורתיים, כך שדווקא חלקי האוכלוסייה שזקוקים לרב העיר יותר מכול נותרים מקופחים ומודרים״, אומר עורך הדין אסף בנמלך, המייצג את התנועה בעתירתה.

בנמלך מעלה תהייה באשר לפרשנות המונח ״בתי כנסת״: האם הוא כולל גם בתי כנסת רפורמים וקונסרבטיביים? ״הוועדה שאמורה להגדיר את בתי הכנסת נתונה לשליטה מסוימת של השר לשירותי דת, וכך הוא שולט, למעשה, בבחירת רב העיר, עם נציגי המועצה הדתית. יש כאן הליך לא ברור, שמהווה פתח מובהק למניפולציות ולאי תקינות. הרב צריך להיבחר בידי הציבור, לא בידי הממשלה. השיטה חייבת לשקף את צורכי הציבור, ורק נציגיו יודעים מה מתאים לו״.

בינתיים, שופטי בג״ץ הוציאו צו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטלו התקנות לבחירת רב עיר ויותקנו תחתיהן תקנות שוויוניות יותר. המדינה אמורה להגיש תשובתה בחודש הבא, אך הוצאת הצו היא אינדיקציה מסוימת לכיוון שהרוח נושבת אליו בבית המשפט. בנמלך משוכנע שקיים קשר הדוק בין הדרישה לשינוי אופן בחירת רבני הערים לבין זו הנוגעת לרבני השכונות: ״אסור שרבנים ימונו על בסיס דילים וקומבינות. זה חייב להיות מינוי של הקהילה״. בג״ץ לא הוציא צו המונע מינוי רבני עיר טרם ההכרעה בעתירה, אך ברור כי המצב שנוצר מסבך את היכולת למנותם. בעקבות דרישת בית המשפט להסברי המדינה שלח בנמלך מכתב ליו״ר הוועדה הבוחרת את רב העיר ירושלים, והזהיר כי על הוועדה להקפיד על קוצו של יו״ד במינוי. אין ספק כי אם ישונה נוהל בחירת רבני העיר באופן שיעניק משקל רב יותר לציבור, הנהנים מן הפירות יהיו רבני ארגון 'צהר', המציעים רבנות שאהודה על הציבור הכללי ומוסכמת על חלקים נרחבים ממנו.

שירות לא אורתודוקסי

העתירה שהגיש בנמלך אינה היחידה המגלגלת לפתחו של בג״ץ את סוגיית מינוי הרבנים וחושפת את הבעיות שבהליך הנוכחי. נכון להיום גם רבני יישובים אינם מתמנים, בשל עתירה הנוגעת למועצה האזורית גזר. שש שנים לאחר הגשת העתירה הנושא עודנו מצוי בדיונים ובניסיונות להשגת הסכמה שתאפשר את המשך מינויי רבני יישובים, אשר הוקפאו לאחר הגשתה. 'המרכז לפלורליזם יהודי', המייצג את תושבי המועצה, דורש למנות רבה רפורמית לצד שישה עשר הרבנים האורתודוקסיים המכהנים במועצה כיום. עורכת הדין אורלי ארז־לחובסקי מספרת כי בפועל שימשה הרבה כסמכות ההלכתית באזור בלא שקיבלה משכורת על תפקידה. ״ביקשנו מהמשרד לשירותי דת לחבר נוהל כללי שיאפשר מינוי רבנים שאינם אורתודוקסיים ליישובים, מאחר שלפי הנוהל הקיים אי אפשר לעשות זאת, והרי זו אפליה ברורה״, היא אומרת.

בעקבות הגשת העתירה חובר בשנת 2008 דו״ח ״המשרתים בקודש״, ובו הכירה המדינה בצורך לתקצב קהילות לא אורתודוקסיות באופן זהה לאלה האורתודוקסיות. בדו״ח נאמר כי יש לבחון את הגוף הממשלתי שיהיה אחראי לביצוע הדבר, וכך נשלחו הצדדים למשא ומתן. במהלך הדיונים עלתה האפשרות כי משרד התרבות יממן את תקצובן של קהילות אלה. מנכ״ל המשרד לשירותי דת אביגדור אוחנה אינו רואה במשרדו – האמון על שירותי הדת בישראל – את הכתובת בעניין זה לאזרחים לא אורתודוקסיים: ״זה לא קשור אלינו״, הוא אומר. ״אנו מממנים רק רבנים שהסמיכה הרבנות הראשית, בעלת הסמכות להעניק תעודת כושר לרב עיר ויישוב. אין בעיה עם קהילה שמבקשת למנות רב בעל כישורים לכהן כרב יישוב, אבל איננו מכירים במוסדות הרפורמיים, בהכשרת הרבנים שלהם, ולא רק אנחנו – מדינת ישראל אינה מכירה בהם״.

ארז־לחובסקי, מצדה, מקווה שהמדינה תיישם את הצהרותיה בדבר חובתה לתקצב גם קהילות לא אורתודוקסיות: ״צריך להפסיק את המצב שבו תושבי ישראל שמעוניינים בשירותי דת לא אורתודוקסיים משלמים פעמיים – הם גם מממנים מכספי המסים את שירותי הדת האורתודוקסית שאינם צורכים וגם נאלצים לממן את שירותי הדת שלהם שהמדינה מסרבת להעניק להם״. הצדדים עודם מצויים במשא ומתן, כיוון שטרם נקבע איזה משרד יממן את התקצוב לקהילות השונות. ובינתיים, מינוי רבני יישובים מוקפא. גם אם יגיעו הצדדים להסכמה, לא יסתיימו בכך דרישותיה של הקהילה הרפורמית. ארז־לחובסקי כבר מסמנת את היעד הבא: קביעת תקן לרב שייתן מענה בעיר לציבור הלא אורתודוקסי ויעניק לו שירותי דת.