קשרי תרבות

אחרי הגינוי המתבקש לאופי האלים שהשתלט על מחאת הקהילה האתיופית, מוכרחים להידרש לשאלה החשובה באמת: איך פותרים את הקשיים ואת הבעיות שמציגים בני הקהילה. החברה הישראלית לא יכולה להטיל את האחריות רק על מוסדות המדינה, שעושים לא מעט כדי להקל על קליטתם של העולים. גם לנו, האזרחים, יש אחריות.

חלק מהאחריות היא להכיר טוב יותר את תרבותם של יהודי אתיופיה, וכשמדברים על תרבות, הכוונה היא לא רק למאכלים ולפריטי לבוש, אלא להרבה יותר מכך. לפני שנתיים התוודעתי לשלישיית ׳עשן ואמיץ׳, שלושה חברים שחברו יחד כדי להנגיש את התרבות האתיופית לחברה הישראלית באמצעות ספרים מאוירים. הציר המרכזי בחבורה הוא דניאל בלטה, איש חינוך בן הקהילה האתיופית, שכותב את הספרים.

אליו חברו העורך יאיר חכם והמפיק צור גלסנר. אחרי שני ספרי פתגמים, הפיקה החבורה לאחרונה את הספר ׳ראש וראש – על מסורת אתיופית שפוגשת מנטליות ישראלית׳. הספר סוקר רבים מתחומי החיים של יהודי אתיופיה, ומתעד את השינויים שעברו במהלך השתלבותם בחברה הישראלית. כל המידע מובא לצד סיפורים אישיים ואיורים מקסימים של שלומי צ'רקה.

לצד עיסוק בתחומים כמו משפחה, זוגיות, חינוך, רפואה ויחס לרכוש, מתייחס הספר בין השאר גם לתחום אקטואלי במיוחד – יישוב סכסוכים. בלטה מספר שבאתיופיה, כאשר התעוררו מחלוקות קשות בין אנשים במשפחה או בקהילה, היה נהוג להזמין זקנים ומבוגרים נכבדים המכונים 'שמגלווץ", כדי לגשר ולפייס בין הצדדים. מכיוון שכשפורצות מחלוקות בארץ, הנקראים ליישב את הסכסוך הם שירותי אכיפת החוק ואנשי הרווחה, טוען בלטה שרבים מבני הקהילה מתקשים לקבל את הסדר החדש. הפתרון לקושי לא נמצא כמובן בוויתור על שימוש ברשויות החוק, אבל אולי כדאי לשקול לשתף יותר את נכבדי הקהילה האתיופית בפתרון סכסוכים.

במקרה של שוטרים, עובדים סוציאליים ומחנכים, היכרות מעמיקה יותר עם תרבות הקהילה האתיופית היא קריטית, אבל החובה להיכרות כזו אינה מוטלת רק עליהם. ככל שכלל החברה הישראלית תהיה חשופה יותר להיסטוריה ולתרבות של הקהילה האתיופית, כך ייעשו פחות טעויות, ויתהדק החיבור בין בני הקהילה לחלקים אחרים בחברה. קיבוץ גלויות זה דבר מסובך, אבל מודעות לקודים תרבותיים שונים עשויה לרכך את הכאב הכרוך במפגש בין התרבויות.

דרך נוספת להגדיל את המיזוג בחברה הישראלית היא ללמוד יחד. מערכת החינוך הדתי היא המערכת שקלטה את רוב העולים מאתיופיה, אבל בתוכה קיים פער גדול בין מוסדות שקולטים רבים מבני הקהילה האתיופית, לבין מוסדות אליטיסטיים שבהם קשה למצוא את בני הקהילה.

אחת הסוגיות המעניינות שעומדות למבחן בשנים האחרונות היא הזיקה בין התורניות של המוסד החינוכי לבין רמת האינטגרציה הקיימת בו. כדי לבחון זאת בבתי ספר יסודיים, נעזרים באחד המאפיינים הבולטים של המוסדות המכונים תורניים – הפרדה מגדרית. ההיגיון אומר שבית ספר יסודי שמתקיימת בו הפרדה בין בנים לבנות אינו אמור להיות כזה שלומדת בו אוכלוסייה יותר חזקה מבחינה סוציו־אקונומית, אלא שבחינוך הממלכתי־דתי כן מסתמנת קורלציה מדאיגה בין הפרדה מגדרית לבין אינטגרציה.

מחקרים שפרסמה בעבר תנועת נאמני 'תורה ועבודה' כבר הצביעו על כך שבתי ספר מעורבים קולטים שיעורים גבוהים בהרבה של תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך ביחס לבתי ספר נפרדים. בימים אלו יוצא לאור מחקר חדש של התנועה על החינוך הממלכתי־דתי היסודי בעיירות הפיתוח ושם הנתונים זועקים עוד יותר. על פי המחקר, שערך אייל ברגר, בבתי הספר הנפרדים בעיירות הפיתוח רק כ־21 אחוז מהתלמידים מגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, לעומת כ־43 אחוז בבתי הספר המעורבים ביישובים הללו. במילים פשוטות: מספר התלמידים שבאים מבתים מוחלשים בבתי הספר המעורבים בעיירות הפיתוח, כפול ממספרם בבתי הספר הנפרדים.

כשבוחנים את הצד השני של הסקאלה, מתברר שכ־27 אחוז מהתלמידים במוסדות הנפרדים מגיעים מרקע סוציו־אקונומי גבוה, לעומת כארבעה אחוזים בלבד מהתלמידים במוסדות המעורבים, שמגיעים מרקע כזה.
מבחינה אידיאולוגית אין שום סיבה שבית ספר נפרד יהיה אליטיסטי. את אחת הדוגמאות לכך מצאתי בעבר בבית הספר עוזיאל באשקלון, שאומץ על ידי חברי הגרעין התורני בעיר, רובם אגב, בני אשקלון. אף שמדובר בבית ספר נפרד לבנים ולבנות, הוא אינטגרטיבי מאוד. נתון שממחיש זאת הוא ש־35 אחוז מהתלמידים שלומדים בו הם ילדי עולים מאתיופיה. רבים מהם באים מרקע סוציו־אקונומי נמוך.

הנתונים של 'נאמני תורה ועבודה' מוכיחים שהסיפור של בית הספר עוזיאל הוא כנראה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. המחקר החדש מוכיח שרוב בתי הספר שעברו תהליך של הפרדה הפכו במקביל לאליטיסטיים יותר, וכשמדובר בעיירות הפיתוח שבהן יש יותר תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, המציאות הזאת מקוממת במיוחד.

תיקון למצב יכול לבוא באמצעות הגדלת תקציבים לבתי הספר האינטגרטיביים על חשבון בתי ספר אחרים. בית ספר תורני נפרד, שיש בו אחוז נמוך של תלמידים מבתים מוחלשים, לא ראוי בעיניי לתקציבים מוגדלים גם אם הוא ממוקם בעיירת פיתוח. כל גרעין תורני בפריפריה החברתית שמתהדר בהישגי בית הספר שבו לומדים ילדיו, ראוי שיוכיח שמדובר בבית ספר שפותח את שעריו גם לאוכלוסייה מרקע שונה. מכיוון שהפרדה מגדרית אינה אמורה להוביל לבדלנות ולאליטיזם, על בתי הספר התורניים בכל הארץ, ובפרט בעיירות הפיתוח, להוכיח שאפשר לגלות אחריות לכלל החברה הישראלית, גם בחינוך נפרד.

אחוז גבוה של בני הקהילה האתיופית מתגורר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. הם הגיעו לשם בעיקר מחוסר ברירה. מענק הדיור שהוענק להם במסגרת סל הקליטה שקיבלו מהמדינה לא אִפשר להם לרכוש דירה ביישובים מבוססים במרכז. לאורך השנים, המדינה גם בנתה שכונות לעולים רק בעיירות הפיתוח, והקצתה עבורם דירות רבות בדיור הציבורי שקיים בעיקר באותן עיירות. כך נוצרו גטאות של עולים ביישובים חלשים מבחינה סוציו־אקונומית, דבר שמסבך עוד יותר את התערותם בחברה הישראלית וגם גורם לחיכוכים לא מעטים בין אוכלוסיות מוחלשות שונות, כמו זה שהתרחש בעבר בקריית־מלאכי.

חלק מראשי עיירות הפיתוח קראו בעבר לצמצם מעט את זרם  העולים שהופנו לעריהם, אבל הקריאה הזו אף פעם לא התאימה לפוליטיקלי קורקט, וגם התלות שלהם בשלטון המרכזי אילצה אותם כמעט תמיד לקבל את התכתיבים מלמעלה. יישובים חזקים יותר, כולל יישובים ביו"ש כמו אפרת, הצליחו בעבר להדוף ניסיונות להקמת שכונה לעולים מאתיופיה בתחומם.

לפני כמה שנים שמעתי באחד הכנסים ממנכ"ל משרד הקליטה, שבעיר רמת־גן שבה מתגוררים 150 אלף תושבים, לא מתגוררת אפילו משפחה אחת של עולים מאתיופיה. צריכים לזכור את הנתון המעניין הזה כששומעים את הטפות המוסר בכלי התקשורת. רוב העיתונאים והפוליטיקאים שמביעים זעזוע, בצדק מוחלט, נוכח כל גילוי של אפליה עדתית, גרים בערים שכמעט אין בהן עולים מאתיופיה. רוממות הקליטה בגרונם, אבל אין להם שום בעיה עם זה שבעיר שלהם לא תישמע אמהרית.