ראויים כל ישראל לישב בימי הפסח בסעודה אחת, ריש לחודש ניסן ופרשת תזריע תשפ"ד

חג הפסח קרב ובא, וכבר לימדנו חכמינו ז"ל שחמישה עשר יום לפני הרגל דורשים בהלכות חג בחגו. ומאחר שבימים אלה מכינים אנו את המאכלים לקראת החג, וכל אחד לומד ובודק את ספונות ההכשרים, כל אחד ואחת לפי עדתו, ולאחר הבדיקה והחקירה יוצאים לעשות את הקניות לכבוד חג הפסח. ביקשתי להתייחס לפן אחד של "קניות" אלה, והוא שאלת "איסור הקטניות" הרובץ על שכמם של רבים מאחינו בני אשכנז, כי יש ועניין זה קשה למשפחות, ועל כן אנסה לשרטט בקצירת האומר את תולדותיו של איסור זה ומשמעותו לימינו.

איסור הקטניות מופיע לראשונה במפנה המאה הי"ב והי"ג בצרפת, אצל הסמ"ג של הר"י מקורביל (סימן רכ"ג) כמנהג שנוהגים בו מקצת מחכמי זמנו. והמרדכי, הוא גיסו של הסמ"ג, העיר כי ר' יחיאל מפריז היה רגיל לאכול את פול הלבן שקוראים "פוייש" ( peas  בלע"ז, פרק ב', סימן תקפ"ח). וכן בין הראשונים המזכירים עניין זה הוא ר' שמואל מפלייזא- חי במאה הי"ג בנורמנדיה שבצרפת- וכך הוא כותב בהלכות פסח שלו (ראו באוצר פסקי הראשונים לר' גבריאל ציננער, ברוקלין נ"י תשמ"ה, עמ' ע"ט-פ'), וז"ל… וכן המנהג להחמיר בקטניות שלא לאוכלם כי אם כשנתבשלו במים רותחים, ואחר שמעתי שמורנו ר' יהודה מפריש בעצמו היה אוכלם, ואחריו נהרו רבים להקל, וחס ושלום כי באת תקלה על ידינו. ובשאילתות דרב אחאי מצאתי כתוב בסוף הלכות פסחים- ליתא לפנינו, הערת המהדיר ס"ד- ככל מיני קטניות מותר לבשל בין בפסח ובין בשאר ימים טובים. ועוד הוסיף רבינו משה אבן מימון וכתב (הלכות חמץ ומצה ה' א'), בפסח, שאם שרו במים כל היום מחמיץ, שאינו בא לידי חימוץ אלא על ידי סירחון, ואף כי בעיניי הדברים נכונים, וטוב להימנע מלאסור, ומנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות, ואין כאן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, ואין להקל בהן לפי האוסרים אפילו בצנעה, טוב להימנע מלאסור, וגו'. וכעין זה כתב רבינו ירוחם בנתיב החמישי ח"ג (מ"א ע"א):… ואותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג טעות הוא, זולת אם הם עושין להחמיר על עצמן, ולא ידעתי למה, וגו'.

ואצל הטור (אורח חיים סי' תנ"ג) מופיע איסור זה ב"יש אומרים", אך סיים: וחומרא יתירה היא ולא נהגו כן, וגו'.

ומצאתי עוד כמה מתנגדים לאיסור זה (הובאו בספר יסודי ישורון לר' גדליה פעלדער, ח"ד, ניו יורק תשמ"ה, עמ' שצ"ג-תכ"ה), כגון  בשו"ת בשמים ראש סי' שמ"ח [שאמנם ספר זה בעייתי למדי] שלדעתו: זאת דין שעשו בדבר תקנה… והמחמירין עתידין ליתן את הדין וגו'.

ואף היעב"ץ כתב דברים קשים נגד איסור זה, והעיד על  אביו החכם צבי (ראו במור וקציעה, סי' תנ"ג): שמר אבא הצטער על האי איסור כל החג, והיה אומר, אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע זה. שהוא חומרא דאתי לידי קולא. ועל כן אני אומר המבטל מנהג זה של מניעת אכילת קטניות יהי חלקי עמו. הלוואי יסכימו עימדי גדולי הדור במחוז הלזו להיות נטפל לדבר מצוה זה, וגו'.

אך הרמ"א בדרכי משה (שם) הוסיף: ואנו בני האשכנזים נהגו להחמיר וגו'. והיה זה על פי פסק המהרי"ל ודעימיה, כי נתפשט האיסור באשכנז עד שבעל תרומת הדשן, הר"י איסרליין, נשאל: תבואה של מיני קטניות שנפלו עליהם מים וקרוב לוודאי הוא שנתחמצה, שהרי [מותר] להשרות בפסח, או לא? אך הוא פוסק להחמיר אך התיר להדליק נר בשמן של קטניות, בטוענו כי לא נוהג איסור זה אלא באכילה, ולא בהנאה (שם סי' קי"ט).

ואולם לא הצליח היעב"ץ ואף עורר את זעמם של חכמים, כמו המהרי"ץ חיות, שכתב כנגדו במנחת קנאות שלו אות ו'. היה גם ניסיון נוסף בחוברת בשם אשרי חמץ שנדפסה בשנת תר"א (1641), אלא שאף היא זכתה לתשובה חריפה שנכתבה על ידי הדיין דק"ק פראג, הר"ר שמואל פריינד, בחוברת שיצאה לאור באותה שנה בשם "קרן שמואל" וכו'.

לא זו בלבד, אלה שלמרבית הפלא, למרות הדעה הברורה והמוסברת של הרמב"ם שאין בקטניות משום חמץ (כדלעיל), הכריעו חבל של פוסקים לאסור, כי "איך יעלה על לב… לפרוץ גדרם של ראשונים" (שו"ת מאמר מרדכי, לר' מרדכי זאב אטינגא, לבוב תרי"ב, סי' ל"ב).

והנה נתבאר בפוסקים, שאפילו לאותם הסוברים שישנו איסור קטניות בפסח, אין הקטניות אוסרות אם נפלו לתוך תבשיל, ואפילו כאשר אין שישים כנגדן, ובלבד שיהיה רוב כנגדן (באר היטב לאורח חיים תנ"ג, שהביא את החוק יעקב), ומה שניכר לעין ייזרק (חיי אדם קכ"ז א'), אך כבר כתבו האחרונים שאין המנהג כן, וכל שאין שישים כנגדן אוסרים את התבשיל כולו באכילה, (ר' יואל שוורץ, חוברת חמץ במשהו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 58). והוא הדין בכלים שנתבשל בהם קטניות, שמעיקר הדין מותר לאכול בהם בפסח, ואפילו באותו היום, אך "כבר נהגו להחמיר, שבמקרה ומבשלים קטניות לקטנים, מבשלים בכלים מיוחדים" (סידור פסח כהלכתו, עמ' קפ"ו-קפ"ז, שציין לכף החיים סי' תנ"ג ס"ק כ"ז).

ולא די בכל האמור לעיל, אלא שבדורות האחרונים חל תהליך של החמרה אף בהרחבת הגדרת המינים האסורים משום קטניות. עד שנאסרו לא רק קטניות עצמן, אלא כל מיני מינים הדומים לקטניות, והיו אפילו אלה שביקשו לאסור תפוחי אדמה, וקמח תפוחי אדמה משום קטניות! וסבי, הרה"ג ר' דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' קי"ז, עמד בפרץ ויצא בתוקף כנגד חומרה זו, ואכמ"ל.

לא אוכל כאן להקיף את כל הנושא הרחב והמורכב הזה, שרבה בו הספרות הרבנית, אך נעיר בקצרה את אשר נראה כמקור איסור זה.

ראינו לעיל כי בתחילתו היה איסור זה חל אך ורק באזורים מסוימים של צרפת, בעוד שבאזורים אחרים טרם התפשט האיסור. ודומה הדבר כי סיבת האיסור הייתה כתוצאה משינוי בשיטה החקלאית באותו אזור. שהרי הנוהג היה מקדמת דנא שהיה סבב של שלוש שדות-  tripartite system – שבו היה כל שנה שדה אחד נשאר בור, כדי שתתעשר הקרקע. ואולם בחבל מסוים נתברר כי הקטניות מעשירות את האדמה, ומחזירות בה את כוחה. ועל כן במקום להשאיר שדה אחד בור כל שנה, גידלו בו קטניות. וכך במשך שלוש שנים כל השדות חזרו לאיתנם. אך ברור הדבר שנשארו גבעולים בודדים של חיטה ושעורה מן השנה הקודמת בשדה שגידלו בו הקטניות. ועל כן כאשר קצרו את שדה הקטניות היו בהן משיירי השנה הקודמת; כלומר תערובת של ד' המינים האסורים בפסח משום דין חמץ. זה, ככל הנראה, סיבת האיסור של איסור הקטניות בין מקצת חכמי צרפת במאה הי"ב והי"ג. אך במהלך הזמנים התפשט האיסור הזה באירופה "ופשה הנגע" עד שפגע בכל שדות לבן ודומיהם, והכל "טמא יקרא", ואף תערובת באש תישרף. אלא אם כן פינו הבית מראש.

ודומני שהגיע העת שנחזור לשורשי ההלכה ונקבל את דרכם של אחינו בני המזרח, שלא נפל עליהם (לרוב) נגע הקטניות. שהרי איסור זה גורם להוצאות יתרות, ואפילו להפסד מרובה, ומקשה על קיום מצוות שמחת הרגל, שהלכה מפורשת היא שאין ממעטים בשמחת הרגל, עד כי רבי אמי היה "מיקל לון"- מקלל- את אלה הממעטין בשמחת הרגל (ראו מגן אברהם לאורח חיים סי' תקכ"ט, על פי עבודה זרה ה' ע"ב, שנהגו להרבות במיני אוכלים ביום טוב יותר משבת משום שמחת היום. ועיין בעלי תמר, לר"י תמר, למועד קטן שם עמ' שי"ב-שי"ג).

והרי אין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב ע"ב וכו'), כלומר,  אין לגרום לעניות במקום שצריך להיות שמחה באושרו ועושרו של החג.

ולאחינו בני אשכנז אומר, שלא יהא דבר זה קל בעיניכם לבטל ולזנוח מסורת שנשתרשה במשך דורות מרובים. אך מנהג שבטעות יסודו, ודאית ביה דררא דממונא דרבים, ובמיוחד לאלה שנתרוששו בתקופה האחרונה, "מנהג רע" קרינן ביה, ויש למצוא עוז לתקן בו תיקון גדול, וכדברי הפרי חדש, ר' חזקיה ב"ר דוד דה סילבה (1698-1654), לשלחן ערוך אורח חיים תצ"ו, מנהגי איסור סי' ט"ו: כל מנהג שיש בו קצת הפסד מצוה או חשש סרח איסור לא הוי מנהג. (וראו מש"כ במנהגי ישראל ח"א, עמ' ל"א ושם הערה 12). וכמעין דוגמה ראו מה שכתוב בשו"ת שואל ומשיב, מהדורה ה', סי' ל"ט. ובחקרי לב, לר' יוסף בן חיים חזן, מהדורה בתרא, ליורה דעה סי' י"ט. נגד שריפת בגדים במירון בל"ג בעומר, ואכמ"ל בנידון. ויהי רצון שנזכה השנה לחגוג את החג כל שבטי ישראל כשבת אחים גם יחד בקדושה ושמחה, ונוכל לומר בלב שלם בליל הסדר, כל דכפין ייתי וייכל עימנו ללא כל חשש, בשבתנו אחים גם יחד. אכי"ר.

ד. שפרבר