רבים ויחיד בכבשנה של תשובה. פרשת נצבים, שבת שלפני ראש השנה תשפ"ב
פרשת נצבים, שהשנה קוראים אנו סמוך לראש השנה, כל כולה מהווה קריאה נרגשת אלינו בפסוקים ברורים וגלויים המכוונים לעורר את לבנו לשוב בתשובה בימי הסליחה והמחילה. המקראות כה ברורות הן בפנייתן ישירות אלינו באמרן: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך…" (דברים כ"ט ט'-י'). ובהמשך נאמר, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלקיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו, וחיית ורבית וברכך ה' אלקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה… העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך…" (שם, ל' ט"ו-ט"ז, י"ט).
כל האמור לעיל, בא לחייב אותנו להתעוררות לתיקון הנפש, וכפי שנאמר מפורשות שם, "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך", (שם, ל' ב'). אכן, אם כן נעשה, "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך…" (שם ג'). ודוק, כי הפנייה הזאת היא לעם ישראל כולו, בלשון רבים- אתם נצבים… ולא אתכם לבדכם… כי אתם ידעתם…, וכו'. אך גם אל כל אחד ואחד הפנייה הזאת, ובלשון יחיד, "לעברך בברית… למען הקים אתך היום… והיה כי יבואו אליך… ושבת עד ה' אלקיך…", וכו'. הרי שהפסוקים הללו, שבהם רואים אנו מעברים חדים מרבים ליחיד וחלילה, כאילו מתחננים בפנינו לשמוע בקול ה' אלוקינו לשמור את מצוותיו וחוקותיו, באמרם, ""כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה ולא מעבר לים היא לאמר, מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (שם, ל' י"א-י"ד). אך קשה היא התשובה ועזיבת החטאים, כי קל יותר להימנע מלהיאבק עם יצר הרע ולהמשיך ללכת בדרך המוטעית, ולומר, "שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך" (דברים כ"ט י"ח). אך הוזהרנו כי אין ללכת "אחרי רבים להטות", כי "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שמות כ"ג ב'), כי "רבים בני שוממה" (ישעיה נ"ד א'), ובעצת רשעים לא נלך… באים הפסוקים ללמדנו כי חובת התשובה חלה על הכלל ועל היחיד גם יחד.
ומסופר משמו של הרב ישראל מרוז'ין,- שאני דור שמיני לו מצד אמי זכרונה לברכה-, שאמר בשבת שובה [שבין ראש השנה ליום הכיפורים]: הושע אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע י"ד ב'- בהפטרת שבת שובה), זה נאמר לכל ישראל, כי כולם צריכים לחזור בתשובה. אחר כך אמר אל נפשו; הוי ישראל! "שובה ישראל עד ה' אלקיך".
וכתב אבי, הר' שמואל שפרבר זצ"ל, בספרו מאמרות, בפרק נפלא בשם: "בכבשונה של תשובה" (שם עמ' 76): "… וכשהוא [כלומר היחיד] בא לעשות תשובה, הריהו מוצא שוב את עצמו בדד, עזוב לנפשו, משולח מן המחנה. שמים וארץ, הרים וגבעות, נהרות וימים וכל סדרי-בראשית עומדים מנגדו. אין עוזר לו, אין מסייע בידו. אין מספיקין בידו. [וכלשון הנביא ישעיה (ס"א י"ט) בהפטרה של פרשתנו "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך"], ויש והוא אפילו שומע קול מאחורי הפרגוד: "שובו-חוץ…". מה תקנתו? שם ראשו בין ברכיו ואומר: אין הדבר תלוי אלא בי! זוהי כוחה של תשובה מאהבה שזדונות נעשים לו כזכויות, זדון הרצון שהיה בו משום בריחה מפני… [התשובה], מוצא תיקונו ברצון התשובה אל האלקים, רצון… מתגבר על כל המעכבים ואינו משגיח אפילו בשמיעה שמאחורי הפרגוד… וכו'.
אכן, דרך זו אינה קלה, ומוטל על כל יחיד ויחיד למצוא את דרכו שלו אל מקור הסליחה והכפרה. וכבר רמז לנו המקרא "כי המצוה הזאת … לא נפלאת היא … ולא רחוקה היא…" כי קרובה היא לעשותה.
ומסופר כי פעם אחת בא חסיד אחד אל ר' מנחם מנדל מקוצק; והתלונן בפניו כי עסקיו המרובים אינם מאפשרים לו די זמן ללמוד תורה וחסידות. ענה לו ר' מנחם מנדל: המשנה באבות אומרת משמו של ר' חנניה בן עקשיא, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מ"ב כ"א). לכאורה, אמר הקוצקר, קשה הדבר להבנה. כי אילו נתן הקב"ה פחות מצוות, קל יותר היה לקיימן, ולעומת זאת, כאשר ישנן כל כך הרבה מצוות אי אפשר לקיים את כולן. אלא כך פירושם של דברים: הקב"ה נתן מצוות לכל מה שאדם יעשה. ולדוגמה, כאשר מישהו בונה בית, מצוה עליו לשים מעקה על גגו, מזוזה בפתחו וסוכה לידו. וכן, כאשר הוא חורש את שדהו או את כרמו, מחויב הוא להישמר מכלאיים, ולהשאיר את פאת שדהו לעני ולגר… וכו'.
ר' חנניה בן עקשיא, המשיך הקוצקר, התכוון לומר שהקב"ה הרבה לתת לנו תורה ומצוות, בכדי שלכל אחד ואחד תהיה את האפשרות לקיים מצוה, כל אחד בתחום עיסוקו ומעשיו. כך שריבוי לכלל- כלומר לרבים- נותן ליחיד את המצוה המיוחדת לו.
ואכן כך למדנו מירושלמי תענית א' ה'; במעשהו של אותו חמר, ואף במעשהו של פנטקקה, שבזכות מצות צדקה אחת ומיוחדת זכו הם שתפילותיהם נתקבלו לרצון מן השמים, וירדו גשמי ברכה בזכותם. וכמו כן, היו אשר התמסרו למצווה אחת המיוחדת להם, כגון נחוניה חופר שיחין, המוזכר במשנת שקלים ה' א', שבזכות התעסקותו בחפירת בורות מים לעולי רגלים, זכה לרחמי שמיים. (ראה כתובות קכ"א ע"ב, בבא קמא נ' ע"א.)
ואולי, על דרך הדרש, נוכל לומר, כי זוהי גם הכוונה בפסוק באומרו, "כי המצווה הזאת…", דהיינו, שלכל אחד ואחד מלבד כל המצוות שהוא מחויב בהן, ישנה מצווה מיוחדת לו. מצות היחיד, שבזכותה הקב"ה מכריע את דינו לכף זכות, ומעניק לו שנת חיים טובים בבריאות הגוף והנפש. ונזכה כולנו לבער את חטאותינו בכבשנה של תשובה, ובשכר זה יעריף הקב"ה עלינו ברכת שמיים מעל, של החיים, הטוב והברכה. אמכי"ר.